עץ יוסף על שיר השירים רבה ד:ו:א

ובניו. צריך לומר ובנו והיינו ישמעאל, או שקאי על הגרים, שכאילו ילדם:

ועלה ריחן כו'. וטעם הדבור שזה היה כריח ניחוח למה ששפכו דמם ונתנו בשרם להיות רמה ותולעה בחייהם ואין קרבן גדול מזה (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה מ"ז (סימן ז):

מה טעם אלך לי כו'. רצה לומר מקום שנעשה הר מהערלות שחביב עלי כמור שהוא ראש לכל סממני הקטורת, ואל מקום שנעשה גבעה מהערלות שחביב עלי כקומץ הלבונה:

כתיב בעצם היום הזה נמול. דקשה דלא לימא אלא ביום ההוא דמשמע ביום ולא בלילה, מאי בעצם, אלא לומר לך שהיה בעצומו של יום, דאף על גב דמילה כשרה מהנץ החמה ואברהם היה מן הזריזין המקדימין למצות, מכל מקום כאן המתין אברהם עד עצומו של יום כמו אחר שלש שעות ביום בשעה שהכל נעורים כדי לפרסם הדבר וכמו שמסיק והולך (נזר הקודש):

לא הנחנוהו. שמפני שעל ידי זו המצוה מבדיל עצמו להיות לעם מיוחד ונותן דופי בהם לכן לא היו מניחים אותו, אי נמי לפי שחובל בעצמו ובכל אנשיו (יפה תואר):

דרגשה ליה ימלל. פירוש שכואב ליה ומרגיש צער בעצמו, ידבר ויעכב:

הרגיש ונצטער. שלכן אמר נימול דמשמע שנתפעל מהמילה יותר מדאי, דאם לא כן מל מיבעי ליה שפירושו שמל עצמו וישמעאל, דנימול משמע על ידי אחר כמו נמולו אתו, ואברהם מסתמא לא נמול על ידי אחר (יפה תואר):

שיכפול לו הקדוש ברוך הוא שכרו. חסר כאן דברי ר' לוי, משום דהתם בבראשית רבה פרשה מ"ז סימן י"א סתר ר' אבהו בר כהנא לדברי ר' לוי שאמר לו שקרנא כזבנא את, לכן לא הביא כאן דבריו:

המול ימול. משמע מי שנימול כבר הוא ימול אחרים, ואיתא בתחלת ספר יצירה שכביכול גבי דידיה נמי הוי ברית קודש כדאיתא בזהר חדש פרשת בראשית, וזהו מה דאיתא בבראשית רבה פרשה מ"ט (סימן ב) אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם דיו לעבד שיהא כרבו: