עץ יוסף על שיר השירים רבה א:יב:א

עד שהמלך מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא במסבו ברקיע נתנו כו' אלה אלהיך ישראל. היא דעתיה דרבי מאיר למימר סיריי נתן ריחו. אלא כו' והקדים להם מעשה המשכן. אמר ליה רבי יהודה דייך מאיר כו' נעשה ונשמע. רבי אליעזר ורבי עקיבא. כן צריך לומר. ורצה לומר דרבי מאיר סבירא ליה דנרד הוא דבר סרחון וכדעת התרגום יונתן סריחו כנרדא ריחא ביש לחדא, וזהו שאמר רבי מאיר עד שהמלך כו' נתנו ישראל ריח רע ואמרו כו', וקאמר המדרש היא דעתיה דרבי מאיר שס"ל שנרד הוא דבר מסריח, וזהו שאמר סיריי פירוש סרחון (ויבאש (שמות ז, כא) תרגם אונקלוס וסרי) נתן ריחו. אך קשה לפי זה היה לו לכתוב הבאיש או הסריח ריחו, לכן מתרץ אלא מסכתא עלתה בידם (ובספרים ישנים איתא מסורת עלתה בידם) מן הגולה (פירוש מן חכמי הגולה) שקפץ להם מעשה העגל במעשה המשכן, שכמו שנתנו זהב לעגל כך נתנו זהב למשכן וכדאיתא בשמות רבה פרשה מ"ח ומ"ט, וזה שאמר הכתוב נרדי נתן ריחו שמהנרד יצא ריח טוב היינו המשכן. והנה רש"י בסדר כי תשא פסוק ויתן אל משה (לא, יח) כתב שאפילו צווי השם למשה על מלאכת המשכן היה אחר מעשה העגל, ועיין בקיצור מזרחי שם שכתב ואם תאמר א"כ למה לא נכתב כסדר, ויש לומר להורות שהקדוש ברוך הוא ברא הרפואה קודם למכה, שזהב המשכן בא לכפר על זהב העגל, עד כאן לשונו, וזהו כוונת המדרש והקדים להם מעשה המשכן, אבל בזוהר איתא שצווי ה' למשה היה קודם מעשה העגל, ועיין ברש"י בהג"ה, ואפשר שכן סבירא ליה המדרש כאן. אבל רבי יהודה חולק על רבי מאיר והתרגום יונתן וסבירא ליה שנרד הוא מין בושם טוב, והא ראיה שחז"ל לא אמרו רק על החלבנה שהוא מסריח ולא על נרד שבקטורת:

כבר וידבר אלהים. וכמו שדרשו שבעוד שמשה ירד מן ההר לקדש את העם לבל יהרסו כבר וידבר אלהים כו', ועיין ברש"י סדר יתרו:

ירד מיכאל שר הגדול. הכוונה לזה דאמרינן בפרק קמא דברכות (ד, ב) גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל כו', ועיין בשמות רבה פרשה י"ח (סימן ה) דאיתא שם שגבריאל הציל לחנניה מישאל ועזריה וצריך עיון:

ואימתי ירד מיכאל בימי חנניה מישאל ועזריה. עיין בתנחומא סדר נח סימן י' ומה שכתבתי שם בענף במהדורא שניה שעדיין בכתבים:

להיכן הלך. כלומר מה טעם לכתו בארה שבע, דליכא למימר שהלך ללכת למצרים ולכן נסע ממקומו בארה שבע שהיה בין מקומו ומצרים, דא"כ קודם לכתו שם הוי ליה למימר וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם וגו' ויקחו את מקניהם כמו שכתוב אח"כ (בראשית מו, ה), ועוד קדם לכתו שם היה לו לזבוח זבחיו, אלא ודאי לא התחיל ללכת בדרך מצרים עד אחרי לכתו בארה שבע, ולכן אז זבח זבחיו (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה צ"ד (סימן ד):

לקוץ ארזים. שנטע אברהם לצורך בריח התיכון כדבסמוך, ולפי שידע יעקב כי גר יהיה זרעו בארץ לא להם נתן אל לבו אולי יהיה זה במצרים ושם ימות הוא, לכן הוצרך להוליכו עמו מעתה (יפה תואר):

הבריח שלשים ושתים אמה. דסבירא ליה שפירוש מבריח מן הקצה אל הקצה מן המזרח עד המערב, והיה בריח תיכון אחד לכל צד. והא דהיה שלשים ושתים אמה הוא כותל הדרומי והצפוני לא היה אלא שלשים אמה, שמא סבירא ליה שהבריחים היו מבריחים גם כן הקרשים הנתונים במקצעות ברוחב המשכן, שאמה מרוחב הקרשים ההם היה נדבק בעובי הקרשים שבקצה כותל דרומי וצפוני שעובי הקרשים אמה היו, ועוד אמה הוצרך כדי שיהיה בולט חוץ מהכותל חצי אמה לכל צד כדי שיהיה מבריח יפה ובנקל לתפסו כשיפרקו המשכן (יפה תואר). ועיין בתנחומא סדר תרומה (סימן ט) ומה שכתבתי שם:

וכל איש אשר נמצא אתו. תיבת איש מיותר:

אשר מצא עצי שיטים אין כתיב כאן. דמצא משמע לשעה, אבל נמצא משמע לשעבר שנמצא כבר בידו מקודם, ואהא י"ל דבשלמא בתכלת וארגמן ושאר המינים שפיר כתוב בהו אשר נמצא אתו דמשמע לשעבר כפי הנהוג שנמצא מינים הללו ביד האנשים למשמרת לצרכם אף בהיותם בדרך, אבל עצי שיטים גדולים ועבים כאלו מי מוליך עמו בדרך, לכך מפרש אשר נמצא אתו מימות יעקב והשבטים כי הם הנחילום לבניהם לצורך המשכן, והיה רז זה מסור בידם, ולכך הוליכום עמם:

במגדלא דצבעיא קצצום. לעצי שטים שהוצרכו לקרשים, אבל לשל בריח התיכון היה ממטע אברהם, והכי גמרי לה (יפה תואר):

קשר ופקע. פירוש בכל הארזים של מגדלא דצבעיא לא נמצא בהם קשר ופקע ולזה נטלו מהם למשכן:

קשר ופקע. שדרך שאר העצים מפני שגדלים מעט מעט על כן נמצא בהם קשרים מהעמדת הגידול ואחרי זה יתחדש עוד הגידול, כמדרשם (בתי מדרשות איוב) על הכתוב (איוב לח, לא) הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה כימה עושה קשרים מפני הקור והעמדת הגידול (עיין בראשית רבה י, ו), אבל הארזים הללו נתגדלו בבת אחת, כי היה בו טבע אחרת דוגמת מעשה בראשית שבקומתן נבראו ובצביונם, ולכן היו מסוגלים לבנין המקדש:

אעין דשטים. עצי שטים:

הוו במגדלא. פירוש במקום מגדל צבעייא:

נוהגים בהם באיסור. מלאכה, משום קדושת הארון, שעצי השטים שמהם נעשה הארון היו משם כדלעיל:

אתון ושאלון כו'. בניהם העומדים אחריהם באו ושאלו אם מותרים הם לעשות בהם מלאכה או לא:

אל תשנו ממנהג. דאף על גב דמן הדין מותרים אתם, מכל מקום אל תשנו מהמנהג, ועיין בפרק מקום שנהגו: