עץ יוסף על שמות רבה נב:ה

שהיתה שמחה גדולה בישראל. ואע"ג דשמחת לבו קאי אהקב"ה. מוקמינן ליה ביום שמחה גדולה לישראל. שהקב"ה שמח בשמחתם:

בנים המצויינים לי הכוונה שהם נעלים כאילו היו מצויינים לעם מיוחד במעלה. והדר מפ' בנות ציון ל' תל ומצבה מל' ובנה אצלו ציון. וז"ש מה ציון זה נראה באצבע שהתל והמצבה ניכרים ומראים אותם באצבע. כן ישראל ניכרים:

שהשלום שלו שנותן שלום בעולם. שלהיות טבע האנשים להתקוטט זה עם זה תמיד כדלעיל בב"ר פ"ח לא היה מקום לקיום הקבוץ המדיני לולי שה' בהשגחתו נותן שלום ביניהם:

זה ממה"מ הקב"ה וכוונת הכתוב שיראו בשכינת ה' ששרתה במשכן כמ"ש וירא הם וירונו. וז"ש בעטרה ר"ל זאת הראיה היתה בהקמת המשכן שנקרא עטרה:

מה עטרה מצויירת. באבנים טובות ומרגליות הקבועות בה:

ולא מצאתי הילכך ע"כ קאי אמשכן דאי כפשוטו הרי לא מצינו בכל המקרא שעשתה ב"ש עטרה לשלמה בנה:

מהו בעטרה שעטרה לו אמו כצ"ל. פי' הא פשיטא ליה דבמשכן איירי מכח קושיא הנ"ל אבל מאי אמו. ומשני דדרך חבה קרי הקב"ה לישראל אמו:

משל למלך כו' שבתחלה קראה שם בת שהיא נכנעת תחתיו לא זז עד שקראה אחותי שהיא במעלת הכבוד יותר לא זז עד שקראה אמי שהיא במעלת הכבוד יותר ויותר. שהאדם חייב לנהוג בה כבוד אף מצד הדין. כן ישראל אחר שנתפרסם חבתם שקראת בת. הוסיף אח"כ כבוד להם שחשיבם כביכול כמ"ש בצדיקים שהם כשותפים עמו במעשה בראשית. כי שפע כלם העולם יורד תחלה אליהם ומהם לכל העולם ונראין כאחים שהמה עושין כביכול כמו הוא לזון את העולם. ואולם עדיין לא זז חיבתן ונתן להם כבוד יותר וקראן אמו כלו' שהוא ציית ושומע להם כבן לאמו. וכמ"ש בתנחומא חס הקב"ה על כבודן של צדיקים יותר מכבודו. שירבעם עומד ומקריב לעגל ולא יבשה ידו. וכיון ששלח ידו בצדיק יבשה ידו הה"ד ותיבש ידו:

שנא' שמעי בת דהאי קרא מדריש באברהם כדלעיל בב"ר פ' ל"ט ויליף מזה שקורא לישראל בת:

שנא' הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו. ומסיים בשהש"ר ולאמי כתיב. ולמד לדרוש ולאומי לאמי כתיב מכפל הפסוק הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו:

בסיני פי' צאנה וראנה על מה שראו שם כבוד ה'. ששם היה עיקר הדבוק. וירושלים היא שמחת לבו כי היא מקום השראה. והוא הלב של כל העולם ממעלה. כמו הלב שממנו נובע כל חיות הגוף. ודרש עוד חתונתו על הים שאז השיגו כולם רוה"ק כמ"ש ראתה שפחה על הים כו' ואז החלה ההשראה בהם. ועיקר השמחה היה באהל מועד. וכן דרש על התחלת החתונה במשכן (ובמד"ר יהיב טעמא דכתיב ביום כלות את המשכן כלת כתיב) והשמחת הלב על ביהמ"ק:

וכן דוד אומר יפה נוף. ראיה למ"ש דביהמ"ק הוא שמחת לבו מייתי ממה שנקרא ירושלים משוש כל הארץ. וכדמפרש בשוח"ט שאדם עובר עבירה היה דואג בלבו וכשהיה הולך לירושלים ומריב קרבן מתכפר לו יצא משם שמח הרי שהיתה ירושלים משוש כל הארץ. וז"ש הר ציון ירכתי צפון כי שם הקרבן נשחט שנא' על ירך המזבח צפונה. ואיידי דייתי קרא מפ' נמי משוש כל הארץ בפרקמטיא וכיפה של חשבונות דקאמר בסמוך:

וכן דוד אומר כו' ואע"ג דמזמור זה לבני קרא הוא. מ"מ דוד אמרו שהוא חבר ס' תהלים ע"י עשרה זקנים כדאי' בפ"ק דב"ב. והיינו שהוא כתב דבריהם:

יפה נוף נופת הנוסחא הישנה יפה נוף נוספת. וכתב היפ"ת שצ"ל נופפת. דמפרש נוף ענין חנופה. וכדאי' בילקוט שהכל מניפין עליה שהכל אומרים שהיא כלילת יופי עכ"ל. והמת"כ גרס יפה נופת (וכן הגיהו בפנים המדרש) רמז לנופות שהיו מקיפין על המזב בחג הסוכות. וכתב עוד יש לפרש דצריך להגיה ננפי ופירושו כלה. והכי אי' בפ' ראוהו ב"ד ולעיל פ' ל"ו. וכן הגיה הא"א:

א"ר יוחנן צ"ל ר' יונתן (א"א):

מעשה היה כלו' דמשוש כל הארץ היינו לכל העולם שבאים ומשתכרים בפרקמטיא:

וישב שם עט ולא מכר. אמר זו היא שאומרים כו' ולכן רצה שתמכר סחורתו תיכף ומיד. ומ"מ אחרי שעה נמכרה:

כיפה של חשבונות כי היה העיר מלאה שמחה ועוסקים רק בענינים משמחים ובעניינים קדושים. ולכן כל החשבנות הטרידות והמביא לפעמים עצב לבעלו כי אולי הפסיד בעסקו. היה נעשה חוץ לירושלים שלא יצר ויצטער בירושלים:

ומשרחבה ערבה משום דפי' משוש כל הארץ על כל העולם כדלעיל. ואיכא למדחי דלא מיירי אלא בא"י. להכי מייתי מדאשכחן שבחורבן ירושלים כתיב ערבה כל שמחה גלה משוש כל הארץ דלא מיירי בא"י ביחוד אלא בכל ארצות שנחרבו ע"י נ"נ:

מהו ערבה חשכה. פי' ערבה ל' ערב. ולפי שאף משחשכה אפשר שתהיה קצת אורה מהירח והכוכבים. לכן אמר קבלה שפירושו אפילה גמורה וחשך לגמרי כתרגום חשך קבל. והביא ראיה ודוגמא מויהי ערב ויהי בקר דאכתי לא היתה אורה כלל בעולם באותו ערב:

בעוה"ז כדי לסיים בדבר טוב קאמר לה הכא:

חזיר לתוכה ועי"ז יוחזר לתוכה משוש כל הארץ שכל ההולך שם ימצא שמחה וגילה שיהיה במהרה בימינו אכי"ר: