עץ יוסף על שמות רבה נב:ג

הה"ד עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. שלבסוף התחיל שוחק עליהם וכדמסיים הכא:

שכל מתן שכרן של צדיקים כו'. ר"ל אפי' שכר המצוה של מצוה שניתן בעוה"ז מתוקן לצדיקים לעה"ב וז"ש הוי ותשחק ליום אחרון. ר"ל שאפי' שכר השחוק והשחה ג"כ הוא ליום אחרון. וז"ש המד' שכל מתן שכרן ר"ל אפי' השכר של השמחה:

הוי ותשחק ליום אחרון. שעיקר שמחתן ביום המיתה שמה שרואין מתן שכרן ביום המיתה וכההיא מעשה דר' אבהו. וקרא באשת חיל מיירי דאפי' אשה זוכה לזה כשהיא כשרה (יפ"ת):

וראה כל הטוב כו' שהראו לו מן השמים:

כל אלין דאבהו בל' תימה. אלו להיות לי ואני כו':

ואני אמרתי לריק יגעתי. בודאי לא בשפתי מרמה דבר זה. כי אם באמת כי נגד גודל האהבה המחייבת אותו בעבודת הבורא יתב' כאפס וכאין היה נחשב בעיניו מעשה עבודתו וע' מ"ש בב"ר פ' ס"ב. ובתנחומא סדר בראשית:

זבדי בן לוי כו' ואע"ג דריב"ל נכנס חי לג"ע. מ"מ לא קשה מ"ש כד דמיכי (פי' כשמתו). דמשום רובא נקטיה ולא חש למיעוטא (יפ"ת):

לעת מצוא זו מיתה דהיינו למות במיתה קלה שהוא בנשיקה. או ע"י מלאך טהור. ולא ע"י מלאכ מות שלוחים החיצונים הנקראים מים הזידונים הבאים לשטוף העולם ומלואו. ועל זה אמר שם רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו דהיינו שלוחים החיצונים המיסרים את האדם במיתה קשה:

מה רב טובך כו' כי אז נגלה להם כל אותו השכר ברב טוב הצפון לעוה"ב:

כי בו ישמח לבנו וג' באשר אז הראה להם הקב"ה מתן שכר לשבוע מהם והשמחה הוא בו יתב' ליהנות מזיו שכינתו שהוא עיקר התענג בעה"ב:

אימ תי הקב"ה מודיע לצדיקים היקר שמתוקן להם כו' שהצדיק לא היה ראוי מצד עצמו לטעום טעם מיתה אלא הוא מת בעון הדור וכדי לפייסו על הצער ההיא מראה לו בשעת מיתה השכר המתוקן לו לע"ל. כי בטובת הנאה מה שעתיד לקבל ולהתענג אחר מיתה אינו מצטער מהמיתה ומקבלה בסבר פנים יפות:

שיצא ח"ל ובא עשיר. אפשר שיצא ע"י שום סיבה הכרחיות והצליח. וכן התלמידים שהיו מבקשים לצאת ח"ל היה מפני עניות דשרי:

יצא לו חוץ לעיר והתפלל. שבתי כנסיות שלהן היו בשדה (תו"נ):

וניתן לו אבן טובה מן השמים. ובתענית בפ' סדר תעניות אלו בעובדא דר"א בן פדת דא"ל הקב"ה אי ניחא לך דאחרובי עלמא והדר איבראי כו' לא נתנו לו מן השים. אפשר דר"א בן פדת לא רצה שינוכה לו מן עוה"ב וממילא לא היה אפשר לו להעשיר אלא ע"י מזל כו'. וכן אשתו של ר"ש בן חלפתא הבינה שינוכה לו משכרו לכן לא רצתה בהמתנה (ת"נ):

הנם האחרון קשה מן הראשון. בגמרא מפרש טעמא מיהב יהבי משקל לא שקלי:

עולמים אכ"כ ר"ל שאם פירוש אל בית עולמו שיעמוד שם לעולם בנצחיות ה"ל לומר עולמים שהוא ל' נצחיות כמו תשועת עולמים. הלעולמים יזנח ה'. אע"כ שפי' כל א' יש לו עולם בפ"ע:

למה שאין מתן שכרן כו'. אעיקר קאי דהיינו שאין ליהנות בעוה"ז מהשכר:

זה משה שהתורה מלבשת בעליה בעוז והדר שהם מתהדרים ומפוארים בעולם כמו שמצינו במרע"ה שנתהדר בקירון הפנים:

ותשחק ליום אחרון אלו ליצני ישראל כו' ר"ל מפ' ותשחק ליום אחרון שהת"ח אף שלפעמים הם נבזים ושפלים. לבסוף יכובדו כמאמרם ז"ל סוף הכבוד לבא. וכמו שמצינו זה במשה שאף שתחלה היה ללעג בעיני הליצנים לסוף נגלה כבודו ושחק עליהם:

אפשר שהשכינה שורה. פירשתי לעיל סי' ב':

לא עשה לא עשה כלום ולא דבר מאומה להשיב להם:

התחיל שוחק עליהם לעג עליהם במ"ש להם שיקימו המשכן כאילו בידם כח להקימו. ושוב יראו שאין לאל ידם ויוקם ע"י מרע"ה וידעו כי שכינה שורה על ידו: