עץ יוסף על שמות רבה נ

הה"ד פתח דבריך יאיר דבצלאל עשה את הארון תחלה שלא כסדר שנאמרו לו בעי למימר שלמד לעשות כן מהקב"ה שפתח באור בבריאת העולם:

האור ברא תחלה באור הגנוז לצדיקים פלוגתתם אם נבראת קודם לעולם או אחריו. דאילו מאורות הנזכרים ביום ד' א"א שיאמר אדם שנבראת קודם לעולם. וע' בב"ר פ"ג:

ר' יהודה אומר האורה נבראת תחלה. לכל מעשה בראשית. ופי' הפסוק כך הוא בראשית ברא בראשית שמים וארץ וגו' ויאמר אלהים יהי אור. כלו' קודם בריאת שמים וארץ וקודם שהיתה הארץ תהו ובו אמר ה' יהי אור (יפ"ת):

דימוסין פי' יסודות ולא שהי"ת צריך לזה ח"ו. אלא דכיון דאיכא צורך אל בריאת האור אח"כ לצורך ישראל טוב לפני האלהים לבראותו מקודם לעשות מעשהו כמנהג העולם ורב נחמיה סבר דכיון דאין האורה לצורך בנין העולם אין ראוי להקדימו שנראה פועל בטל באותה שעה (יפ"ת):

מהיכן נבראת האורה כלו' על שאר דברים איני שואל שמשמים וארץ נבראו. רק שאלתי היא על האורה שהיא נבראת תחלה לשמים וארץ ולכל דברים:

נתעטף הקב"ה בשלמה כו' וכן גריס העקדה וה"ג בשוח"ט כיצד ברא הקב"ה את האורה א"ל להתעטף בטלית לבנה והבהיק את העולם באורו. ור"ל שהשיבו שאורה זו אינה נתפסת בחומר אלא מושפעת מאתו יתברך. ולפי שלרבוי זיוה והדרה לא יוכלו העולם לסובלה. ואנן מצינו שאותה אורה שמשה ד' פעמים בעולם אחת במצרים בלילה שיצאו ישראל ממצרים. ואחת במ"ת. ואחת בשבעת ימי אבלו של משותלח קודם המבול שסבלו אותו כל גויי הארץ כדאי' בב"ר. ואחת בשעה שהראה הקב"ה למשה כל העולם מגלעד ועד דן. לכן נתעטף השי"ת בשלמה ומתוכה הבהיק זיוה כדי שיסבלוה. כמו שחלושי הראות יביטו באור החמה ע"י מסך מבדיל שחליף זיו האור לעיניהם. והיתה השמלה לבנה שבלבניות תתפלש האורה מתוכה בבהירות. משא"כ בשאר צבעונים. וע"י שלא היתה אותה האורה כעצמיות אור העליון. כי אם כדבר מתהוה מחדש כתיב יהי אור. שזה יתייחס בצד מה להויה:

עוטה אור כשלמה פי' כאור כשלמה ששניהם סביבו יתברך:

ואח"כ נוטה שמים כיריעה וזהו כר' יהודה:

אמר בצלאל פי' שחשב בלבו ופתח בארון הפך ממה שאמר לו משה להתחיל במשכן. וכך צ"ל פתח בארון שנא' ויעש בצלאל את הארון. כדי לפתוח בדבר של אורה. ודייק זה ממלת בצלאל שהוא מיותר. כי בכל הפרשה דלעיל מיניה כתיב ויעש סתם בלא מלת בצלאל. וכן כל הפרשה שאחריו. ומהו כן אלא שבא להעיר בזה אף שנאמר לו המשכן תחלה. עשה הוא את שלו והתחיל בארון מטעם הנ"ל. וליישב גירסתנו שנא' ועשו ארון. צ"ל פתח בארון. הפך ממה שאמר לו משה להתחיל במשכן. והסכים מעשה בצלאל למאמר הקב"ה שהקדים הארון כדכתיב (שמות כ״ה:כ״ג) ועשו ארון ואח"כ כתיב ועשית שלחן וגו' הרי שהקדים הקב"ה את הארון:

הה"ד תן לחכם שבצלאל עשה שלא כדברי משה בטוב טעמו שנתחכם יותר ממשה:

זה נח שהוזהר להביא ז' מטהורים אל התיבה וע"י זה הבין והוסיף לעשות קרבן מהם:

מהו ויבן בב"ר פ' ל"ד ויבן נח מזבח לה' ויבן כתיב נתבונן כו' דדריש ליה כאילו הוא בקמ"ץ:

זה משה שלמד לעצמו ולמד לישראל:

שנא' עיר גבורים עלה חכם. ובמשה קמיירי שעלה למרום והוריד התורה כדדריש בויק"ר פ' ל"א:

שהיה לומד תורה פי' דתן לחכם היינו מה שניתנה לו תורה מפי הגבורה ויחכם עוד היינו מה שלמדה לישראל ועי"כ התחכם טפי על דרך ומתלמידי יותר מכולם:

ומטיבן פי' שהיה מחזירן למוטב:

והוא מוסיף להם חיים דורש סוף המקרא הודע לצדיק ויוסיף לקח והוקשה לו שנראה כעובר על בל תוסיף. לזה דורש שההוספה היא במה שהוסיף חיים לישראל ע"י לימודו אותם כי הוא חיי האדם. ופי' לקח לקיחת החיים:

זה בצלאל שפעמים החכם יתחכם יותר ממלמדו כענין בצלאל שכיון לדבר יותר ממלמדו משה:

ומלמד לישראל תורה שמשם הדיבור יוצא למשה כמ"ש ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו':

אין כבודה שתהא התורה מונחת בלי כלי. ואף שכבר היתה התורה נתונה בארון של עץ כדפרש"י בסדר עקב. אפשר שהיה אומר איו כבודה של תורה להיות מונחת בארון של עץ אלא בארון של זהב:

אנו עושין הארון ואח"כ המשכן. בפ' הרואה א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שא"ל הקב"ה לומר לבצלאל עשה לי משכן כו' ע"ש (וע' ביפ"ת):

על שמו ולא שהוא לבדו עשאו. דהא כתיב ועשו ארון שלא עשאו בצלאל לבדו וכדאמר לעיל פ' ל"ד ע"ש:

הה"ד כי אעלה ארוכה נקיט האי קרא דדרך ה' לרפאות במה שהוא מכה:

למה כי מרים הם כלו' למה איצטריך למימר כי מרים הם הא מדקאמר ולא יכלו לשתות מים ממרה ושע"כ קרא שמה מרה ידעינן כי מרים הם. ומשני ר' לוי דמרים הם קאי אישראל שהיו חוטאין ובעבור זה הוא שלא יכלו לשתות מים משם. שמתוקים היו ובשעה ההיא נעשו מרים בחטאם:

מר במעשיו דכתיב וימרו על ים בי"ס. ועוד שפירשו מד"ת כדכתיב וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים שפירשו מד"ת שלשת ימים לפיכך מרדו:

הרדופני בל"י ורומיי מין אילן אשר פרח שלו כמו ורד הנקרא בל' יון רוזי"ן עלים שלו כמו עלי דפני והוא סם המות לבהמות. ויש מהרופאים שכתבו שמזיק גם לאדם. ואחרים כתבו שיועיל לי שנשכו נחש (מוסף הערוך):

עקרי תאנה כו' מרים הם:

וממכותיך ארפאך סיפא דקרא כי אעלה היא:

ומה כתיב וירפאו המים כלו' דמדלא קאמר וימתקו אלא וירפאו משמע שהוכו תחלה בחטא יושבי הארץ:

בלכן הוכיחן דלכן ל' שבועה הוא (כדלעיל פ"ו) היותו מרחיקם כזונה בשבועה. ושוב החזיר בשבועה לאהבה אותם כבתולה שלא נמצא בה פגם הפך הזונה השנואה:

ונתרפאו בשטים שנאמר כו' ר"ל שחטא הזנות שבשטים מתרפא בתורה שמרחקת מיצה"ר כמ"ש ז"ל אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבהמ"ד. ואע"ג דמעשה הארון היה קודם מעשה זנות השטים הקדים ה' רפואה למכה. והכי אי' בתנחומא לפי שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שישראל חוטאים בשטים. לכך תיקן הקב"ה ארון שטים לכפר על מעשה זנות שבשטים:

ונתרפאו בשטים שלולי זכות הארון על כל העדה היה קצף לפי שלא מיחו. אבל החוטאים לא ניצולו בזכות הארון לולי פנחס. וזכות הארון הוצרך מתחלה מקמי עובדא דפנחס:

נירין במשנה אי' נימין. ופי' הרב ליציי"ש בלע"ז:

ושלש מאות כהנים כו' פי' הרב דכלים הנגמרים אע"פ שנגמרו בטהרה צריכים טבילה לקודש כדא' במס' חגיגה. וג' מאות כהנים דתנן ל' גוזמא דלא צריך כ"כ כהנים להטבילה עכ"ל ובשם הגר"א שמעתי משום שהפרוכת היה ארכו מ' אמה ורחבו עשרים כדאי' במשנה פ"ח דשקלים. ונמצא היה ההיקף מכל ד' רוחותיו מאה ועשרים אמה שהם שש מאות טפחים שאמה של כלים הם מחמשה טפחים. ורצו הרבה כהנים לזכות במצוה זו. ואחזו ג' מאות כהנים בשתי ידיהם בפרוכת. אך הגוזמא הוא שהרי בקרנות לא היו יכולים להחזיק בידיהם משני הצדדים:

וכל הכהנים אע"פ ששם הם המטבילים לבד. כל הכהנים יורדים עמם לסייעם אם יצטרך או לכבודו של פרוכת. כן נראה ליישב גירסא שלפנינו אבל במס' תמיד ובחולין ל"ג לה:

ושוטחין אותה ע"ג החיל פי' כשנטמאת באב הטומאה. אבל חדשה כשנגמרה מלאכתו תנן במתניתין שוטחין אותה על האיצטבא:

ואח"כ היריעות שאע"פ שמתחלה כתיב ויעש יריעות ואח"כ כתיב ויעש את הקרשים למשכן. מ"מ מעשה הקרשים היו קודם מעשה היריעות מדכתיב ויעש יריעות עזים לאהל על המשכן. הרי שמתחלה נעשה הקרשים שהם עיקר המשכן ואח"כ נעשו היריעות:

ואח"כ עשה את הארון ס"ל כההיא דפ' הרואה שהמשכן קדם לארון. ודלא כאגדה דלעיל שהארון קודם לכל דבר:

שתהא נמתח שע"י שהיה כפוף מלמעלה כדאמר בפ"ק דסוכה וסכות על הארון דכייף ליה מיכף עלויה דארון קאמר ל' מתיחה. אבל בתנחומא גריס שתהא תלויה:

אני ראיתי שנתנו לו רשות ליכנס לאוצר הקיסר ושם ראה את הפרוכת כדאי' בפ' קדשי מזבח:

ושאלתי ואמרו לי מדם של יוה"כ. לפי שלא היו מזין על הפרוכת ממש אלא כנגדה. אלא שמ"מ פעמים היו נוגעים בפרוכת ואם נגעו נגעו. וניכר היה בפרוכת הזאה דפר ושעיר של יוה"כ:

שהיה מכפר לישראל ר"ל שהוא כנגד העגל של זהב. ואף שהארון ושאר כלים ג"כ היה בהם זהב. לא היה כולו זהב אבל הכפורת היה זהב בכללו. וזה שאמרו בפ"ק דשקלים גבי כפורת יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שבעגל. ולא אמרו כן על ד"א. וזה הוא ג"כ הטעם שהיה הכ"ג מזה דם שעיר ופר יה"כ כנגד עובי הכפורת כדאי' במס' יומא ואין כפרה אלא בדם כדאמרי' במס' פסחים:

שהיתה למעלה מן השלחן. שהיתה גבוה י"ח טפחים והשולחן היה אמה וחצי קומתו:

שבכל דבר ודבר הוא אומר ויעש בצלאל. אע"ג דלא כתיב הכי אלא בארון. ס"ל דכ"מ דכתיב ויעש היינו בצלאל. ואפי' ויעש דכתיב ביריעות וקרשים. קאי אבצלאל הנזכר תחלה. ולא היה צריך לכתוב בצלאל בארון. אלא מפני שזכה שיקרא על שמו טפי ובפי הכל:

לא קפח הקב"ה שכרו. דלא היה פרסום הכבוד הזה לבצלאל לנכות שכרו שאף שפרסמו הכתוב לא קפח שכרו:

אלא יונתן כו' נראה שגם יחזיהו נתן נפשו כמו יונתן אלא מפני שיונתן כתוב ראשונה נקטיה (מת"כ):

אמר להם הקב"ה כו' יתכן שזה המאמר לסיים הפ' בדברי נחמה כדרך המדרש כמה זימני עוד יתכן דמאי דנזכר בצלאל גבי ארון טפי משאר כלים. שרמז שבזכות הארון יזכו לרב טוב הצפון והיינו בצלאל שיהיו חוסים בצ אל כדכתיב מה רב טובך וגו' תסתירם בסתר פניך. ואיידי דבעי למימר ארון מייתי נמי יריעות וכפורת:

ענן יומם וגו' קמפרש הענן והדברים הנזכרים שם להגין ביום הדין:

אני מכפר לכם עונותיכם היינו במה שהיזה הכהן מדם השעיר ומדם פר יוה"כ כנגד עובי הכפורת ואין כפרה אלא בדם:

הערוכה גיהנם שנא' ערוך מאתמול תפתה. והשולחן הוא נעשה ג"כ במערכה כמו שנא' תערוך לפני שלחן. ויכפר מערכה מול מערכה:

שכר טוב שאין בו הפסק כמו שהתורה אין לה סוף כדכתיב ארוכה מארץ מדה. ובתנחומא גרסי' ואני מטיב לכם התורה הצפונה וזה כנגד מה שהתורה צפונה בתוך הארון: