עץ יוסף על שמות רבה ה:יח

מלמד על הרשע שלא עכב כו'. ביום ההוא דריש כלומר תיכף באותו יום עצמו שבאו אליו משה ואהרן כי לא עכב כו':

וזו היתה גזירה רביעית. ע' לעיל פ"א סי' ט"ו:

את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמר הנוגשים אלו המצריים השוטרים אלו זקני ישראל. כצ"ל. וזהו דכתיב והנושים אצים ויוכו שוטרי בני ישראל שהנוגשים היו מצריים הרשעים לכן דחקו. אבל השוטים שהיו זקני ישראל הכשרים לא דחק את ישראל אלא אדרבה היו מוכים בשביל ישראל:

אלו זקני ישראל. כדכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו כדלקמן בבמ"ר פ' ט"ו:

שחשבון היה על כל אחד ואחד. לא היו צריכים השוטרים אלא ליקח מהם חשבון הלבנים ולרדותם כשאינם משלימים חוקם ולא כדרך הפועלים שעושים בלי חשבון והשוטרים עומדים עליהם כל היום שלא יהיו בטלים מעבודתם שעם כל זה יש להם קצת רגעי מנוחה. אבל אלו שהיו צריכים לתת חשבון קצוב היו צריכים לטרוח בכל כחם בלי מרגוע:

התחיל מחרק. כאדם שמדבר בכעס:

לשון טינוף הוא. כתב המת"כ דרש נרפים כמו גרפים לשון גרף של רעי עכ"ל. והמעריך בשרש קדש כתב וז"ל בעל מת"כ לא הבין דברי חז"ל ובאמת כי פרעה קראם נרבעים שדרכם להיות נקביהם רפים ומרווחים בסבת תזנותם במשכב זכור. וז"ש פרעה נרפים הם וביארו חז"ל כוונתו שמכנם לגנאי ואמרו קדשים הם מלשון ולא יהיה קדש. ולכן ישחקו עצמותיו עכ"ל. עוד י"ל שהני תיבות קדושים הם לשון המדרש הוא שאומר כן על פרעה שישחקו עצמותיו על שאמר לשון מאוס וטנוף על ישראל שהם קדושים:

מלמד שהיו בידן מגילות כו'. מלשון ואל ישעו מפיק שהוא לשון השתעשעות כדבסמוך:

שהיו נוחין בשבת. כדלעיל פ"א שמשה בקש מפרעה יום אחד שינוחו בו ובחר ביום השבת ונתנו להם:

אל יהו משתעשעין. בדברי הבל. ולפי שלא יוסר מהם שעשוע זה אלא בהסירו מהם הפנאי שהיה להם בשבתות להשתעשע בהם אמר אל יהיו נפישין בשבת: