עץ יוסף על שמות רבה ל:כא

הרבה הוא דינן של רשעי' כו'. בא לדרוש וי"ו של ואלה המשפטים שמוסיף על י' הדברות בחומר ענשן. והא קמ"ל דלא תימא דמשפטים דבין אדם לחבירו נינהו אין עונשן חמור כמו שעובר על הדברות שבין אדם למקום. להכי אשמעינן שהדינין והמצות שבין אדם לחבירו ענשן חמור יותר. וז"ש הרבה הוא דינ של רשעים כו' פי' כי הרבה מאד הוא דינן של רשעים על המצות והמשפטים מה שמוכן להם. דהיינו ימטר על רשעים פחים וגו' והיינו עונש עוה"ב בגיהנם. ומיירי מהמצות שבין אדם לחבירו דכתיב כי הנה הרשעים ידרכון קשת וגו':

לכך עונשן חמור יותר ממי שהוא מבטל את הדברות. כצ"ל (יפ"ת) פי' מהדברות שבין אדם למקום:

ומחל להם ר"ל המון ישראל שלא טעו אחר העגל אע"פ שנגזרה גזרה ויחר אפי בהם ואכלם מפני ערבותם או מפני שלא מיחו. מ"מ בתפלת משה מיד מחל להם. אבל על הזנות לא מחל כי מיד היתה המגפה בעם:

אלא קנאה שמכעיסין ומקנאין להקב"ה בהמרותם דברו:

שנא' יקניאוהו בזרים וכתיב בתריה יזבחו לשדים לא אלוה אלמא לית בהו ממש וכדתרגם אונקלוס דלית בהון צרוך. פי' הנאה:

בתבנית שור אוכל עשב. כלו' שאין בו הנאה:

אלא על שהרגילה עצמה לשחוק ולזנות. ובנמשל הכוונה שע"י עכו"ם יורגלו לזנות כמ"ש ז"ל לא בקשו ישראל לעבוד עכו"ם אלא להתיר להם עריות. א"נ שירגילו עצמן לכפור בה' לגמרי:

שחוק וקלות ראש. לא די שמביא האדם לידי ערוה. אלא אפי' מרגילין לערוה כלו' מרגילין אותו בהרגל גמור. ואשמועינן שחוק וקלות ראש אף אם נראה שאינם עבירות כתובות בתורה מ"מ הם מרגילין לערוה אשר היא א' מהג' העבירות החמורות שבתורה:

קטפרום מלקות:

כך ישראל מה נהנו כו'. ולהכי בתשובה ומעט יסורין נמחליק דלא אדיקי בה. אבל זנות דאית ביה הנאה תשובתו קשה ולהכי צריך לקות טפי כדי שיזהרו ממנו:

ונמחל להם על עכו"ם. פי' שאף שבשיטים היה בעל פעור עם הזנות לא לקו המון ישראל הטובים על עון פעור שעבדו הרעים. כמו שלא לקו ההמון בעגל. אלא על הזנות בלבד הוא שלקו טובים עם רעים. דאע"ג דכתיב ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל. קרא משתעי שהזנות גדל בהם עד שבעבורו נצמדו לבעל פעור. ומ"מ החרון הכולל לא היה אלא על הזנות:

ועל המצות האלו. דהינו בין אדם לחבירו כדפירשתי הזהיר שנא' שמור מצותי וחיה הרי דתלי חיותן בהו. ומדתלי חיותם בשמירתם משמע דכל דאיכא מי שאינו שומרן חיות כל ההמון מעוכב בשבילם:

וכן כתבם על לוח לבך. פי' וכן מצינו דמזהיר טפי בהנך מצות דכתיב בהו כתבם על לוח לבך. ואילו בסתם מצות כתיב מקמי הכי קשרם על לבך תמיד. וכתיבה עדיפא מקשירה: