עץ יוסף על שמות רבה ג:ג

אני אמרתי ליעקב כו'. דכתיב וארד. בא לומר שקיים הבטחת יעקב. ואע"ג דירידה ההיא לא היתה אלא במדין. ולא במצרים מ"מ אין נפקותא בזה משום דלצורך מצרים היתה [ת"נ]:

כמו שאמרתי ליעקב. ואע"פ שאנכי ארד עמך עם יעקב מדבר. לא על עצמו לבד מדבר אלא גם זרעו אתו. כי הגלות התחיל בו. וההבטחה שיעלנו גם עלה היא גאולת הבנים [יפ"ת]:

ולהיכן אני מעלן. לפרש סיפא דקרא ולהעלותו מן הארץ ההיא וכו' בא:

אל המקום אשר הוצאתים משם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם הה"ד כו'. דמה צורך להאריך בפסוק ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש. אל מקום הכנעני והחתי והאמרי וגו'. לכן קאמר שזה שאמר שני לשונות הוא נגד שני דברים. שכשנגד שנשבע הקב"ה לאבותם אמר ולהעלותו וגו' אל ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש. כי מטעם שבחה מזולתה נשבע להם להורישה לבניהם. ולכן הוזכר ארץ בשבועת האבות. לאברהם קום התהלך בארץ וגו'. ליצחק אתן את כל הארצות האל. ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה. וכנגד אשר הוצאתים משם אמר אל מקום הכנעני והחתי וגו'. ולא אמר אל ארץ הכנעני. משום שבאמת אינו ארץ הכנעני שהוא לקח מזרע של שם ושייך לישראל שהם מזרעו של שם. רק הוא מקום הכנעני שהכנענים ישבו שם. לכן אמר הקב"ה שיחזיר את ישראל למקומם ולארצם:

עד עתה כו' שלא הגיע הקץ. לשון ועתה דייק:

שלא הגיע הקץ. אבל ועכשיו כבר הגיע כשמנה מלידת יצחק כמ"ש חז"ל:

לכה וודאית. הה"א שבסוף התיבה כו'. פי' כיון דכתיב ה"א בסוף תיבותא על כרחינו נקרא אותו לכה בקמ"ץ תחת הכ"ף. כלו' עליך הדבר מוטל דוקא ולא לאחר. משא"כ אילו היה כתוב לך בלא ה"א בסוף אז אפשר לקרותו לך ג"כ [שהוא ההליכה בציוי]: