עץ יוסף על שמות רבה יט:ד

הה"ד ואל יאמר בן הנכר כו'. משום דלכאורה משמע דפי' כל בן נכר לא יאכל בו היינו עכו"ם המתגייר שלא לש"ש (דאי לש"ש הא כתיב וכי יגור אתכם גר וגו') שלא יאכל בו. דאי באינו מתגייר מתושב ושכיר לא יאכל בו נפקא. לזה אמר דאינו כן אלא פי' בן נכר שלא מל אבל גר המל אף שאינו לש"ש אין ה' מבדילם מישראל:

אמר איוב בחוץ לא כו'. משום דמייתי קרא ואל יאמר בן הנכר מייתי לקרא שאמר איוב ודרשוהו בהכנסת גרים מעבודת כוכבים תחת כנפי השכינה ואף שאינם מתגיירים לש"ש כדאכתוב לקמן. וא"כ ג"כ נוכל לפרש ואל יאמר בן הנכר וגו' שזהו שאינו לש"ש. אף דסיפיה דקרא מיירי בגר שלשם שמים:

אלא לכל הוא מקבל. אפילו זה זה שמגייר לשם אשה או לשם ממון. ודייק מדאמר סתם גר:

לכך הוא אומר בחוץ לא ילין גר. שכן למד מהקב"ה שהוא ג"כ מקבל גרים. וזהו שמביא ראיה לדבריו נגד וגרך אשר בשעריך שמשמע שגם הקב"ה מקבל גרים:

דלתי לאורח אפתח. כדי לזונו. ולמדתי ג"כ מהקב"ה שהוא סובל כל בריותיו וזן ומפרנס לרעים ולטובים:

אלא עתידים גרים כו'. ופי' בחוץ לא ילין גר שלא יהיה חוץ לבית המקדש:

להיות כהנים משרתים כו'. שיצאו מהם בנים שיהיו כהנים ע"י שבנותיהם נישאות לכהונה כדלקמן והרי הוא כאילו הגרים הם כהנים משרתי מזבח דברא כרעא דאבוה:

ואין ונספחו אלא כהונה כו'. דאל"כ מכיון דכתיב ונלוה הגר. ונספחו ל"ל. אלא לג"ש:

אוכלין מלחם הפנים. וה"ה בכל מילי דשייכי לכהנים. אלא משום דסיפיה דספחני נא אל אחת הכהונות לאכול לחם. נקט לחם הפנים. וכן משום ואוהב גר לתת לו לחם דמפרש בסמוך לחם הפנים:

שאל עקילוס כו'. עי' בב"ר פ"ע מ"ש שם:

ששמו ישראל. שמורה על גודל מעלתו כד"א כי שרית וגו'. ומ"מ כיון שלא בקש מאת הקב"ה רק זאת מסתמא לאו מילתא זוטרתי היא. א"כ ראוי שאצלך ג"כ לא ימעט בעיניך זאת:

וסוף דבר כו'. דברי המדרש הן דאשמועינן לא תעלה על דעתך כו' אבל רבותינו לא השיבו לאקילס כן כי שמא לא יאמין רק בפשט הכתוב. ולכן צריך לענותו בשיטתו:

לא תעלה ע"ד שיעקב לחם ושמלה שאל. שהרי כבר נאמר לו כי לא אעזבך ואין עזיבה אלא חוסר פרנסה כמ"ש בב"ר פ' ס"ט. וא"כ איך יתכן שיהיה מחוסר לחם:

לבעלי תשובה. היינו גרים ששבו מעבודת כו"ם:

אתם קוראים תגר. קמפרש דמ"ש הבדל יבדילני ה' מעל עמו היינו שהיו קוראים תגר ואמרו שהבדילם ה' מעל עמו דהיינו ליוחסין ולמלכות ולענין משפט ולירושת הארץ לכן אמר שאחר כל הכבוד הזה שעושה להם שמעמיד מזרעם כהנים גדולים אין להם לקרוא עוד תגר:

הה"ד רני ושמחי בת ציון. דק"ל מה ענין ואל יאמר בן הנכר לגבי פרשת תשובה דכתיב התם יעזוב רשע דרכו כו'. ומתרץ שהוא ללמד ק"ו. ומביא ראיה מרני כו' ששם ג"כ סמכן יחד לציון וישראל לכוונה זו:

ומה לגרים אני אומר כן. ומשוה אותם לישראל כאומר תורה אחת לאזרח ולגר ואינו מביט בראשונות. כ"ש ציון וישראל שהם בני האבות הקדושים ונשמתן טהורה שיתקדשו בתשובה טפי. דישכון ה' בתוכם:

אמר להם הקב"ה לגרים כו'. בעי לפרש דכוונת הבני נכר שאומרים הבדל יבדילני ה' מעל עמו היינו משום שנראה לכאורה שה' פסלם מקרבן פסח. וקאמר להו הקב"ה אתם מתיראים לפי שפסלתי אתכם לפי הנראה ואמרתי כל בן נכר לא יאכל בו למדו ממה שעשיתי לגבעונים וראו שאין אני פוסל ומרחיק גרים ממצותי. אלא הכא במי שאינו מהול קמיירי. והא דלא יליף מדכתיב וכי יגור אתך גר ועשה פסח. משום דאפשר לומר דזה מיירי בגר לש"ש אבל נתגייר מיראה וכיוצא לא. להכי יליף מגבעונים שאע"פ שנתגיירו מיראל לא נתרחקו:

ועשו מיראה. כלו' שנתגיירו מיראה ולא מאהבת ה':

ונשבעו להם. בטעות אעפ"כ לא הרחיקום מעליהם ועלו להושיעם כשעלו המלכים עליהם להשמידם:

על שבקש להרגן. לא שהרגם ממש. כי מ"ש על אשר המית את הגבעונים היינו שמתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקים להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן כדאיתא בבמדב"ר פ"ח:

שהיו אמוריים. כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמורי. ור"ל שכתיב בהם לא תחיה כל נשמה:

דייקי. הוא מענין דקיון דב"ר פ"ה. וענינו עלבון שתבע ה' עלבונם משאול. ויש ספרים דגרס דקיון הכא נמי ג"כ:

איני מקבלן ומגדלן. ולכן א"א לפסתן מקרבן פסח:

לפיכך ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לשרתו. תיבת לשרתו מיותר [יפ"ת]:

אבל אותם כו'. פי' אותם שכתוב בהם כל בן נכר לא יאכל בו מיירי בערלים:

בן אדם נהה על המון מצרים. מייתי ראיה משם. כי כל הענין דשם מיירי מירידתם לשאול:

שאין כו' יורדין לגיהנם. כמו שאחז"ל שאברהם אינו מניח למי שנימול לירד לגיהנם:

המינין. אלו הצדוקים שהם מצדוק ובייתוס:

ורשעי ישראל. שאינם בני תורה. דהא אמרינן בחגיגה שאין האור שולט בת"ח ק"ו ממזבח הזהב וכו':

משלח מלאך ומושך כו'. בב"ר פ' וירא אי' שזה נעשה ע"י אברהם: