עץ יוסף על שמות רבה יח:א

הה"ד מקים דבר עבדו כו'. דריש מלת הלילה בה"א הידיעה דקאי אלילה הכתובה אצל אברהם ויחלק עליהם לילה. וכמו שסיים כיון שהגיע השעה שלמה העצה [ת"נ]:

שנאמר לא כן עבדי משה. מביא ראיה שמשה נקרא עבד ה':

והיאך קיים. קושיא היא היכא אשכחן שאמר משה שום דבר מעצמו וקיימו ה' כי כל מה שאמר ובא מפי הקב"ה היה. ובכה"ג לאו מקים דבר עבדו הוא. אלא מקים דברו. ומשני שמה שאמר משה לפרעה לא אוסיף עוד ראות פניך זה אמר מדעת עצמו. וקיים ה' דברו שנכנס בפלטין של פרעה בשביל משה שלא ימצא בדאי וכדמסיק:

אלא כיון שהביא עליהם כו'. התחיל לדרוש מהתחלת הענין כדרכו בכמה מקומות:

טלף אחד לישראל. שיש לו בו שותפות לישראל:

איני מניח אותה. בחנם אלא המצרי ישלם לו בעד חלקו [ת"נ]:

אחר שאמר כי ממנו נקח. משמע שיודעים שעבודתם ממנו. חזר ואמר ואנחנו לא נדע מה עבודתינו. ומשני דקאמר ליה אתה ב"ו אם אתה גוזר כו' ועלה קאמר וכ"ש אנחנו שלא נוכל לעבור את פי ה' שמא יאמר להקריב קרבן של ר"י שנה שהיינו במצרים ולא הקרבנו לפניו בכל הר"י שנה שום קרבן. ולפ"ז פי' מה נעבוד כמה תכבד העבודה כפרש"י [יפ"ת]:

חזר ואמר ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'. אלא כך א"ל אם תוציא דבר מלפניך ותאמר גבו לי כך. כצ"ל [יפ"ת]. ופי' ותאמר גבו לי מס כך וכך:

אמר הקב"ה מה. כלו' מה הדבר הזה דקאמר. והלא עדיין מתבקש. או חסר הלשון וצריך להיות מה אעשה [יפ"ת]:

שנא' כצאתי את העיר. ולא בתוך העיר על שמלאה גלולים כדאי' לעיל פ' י"ב. ומה תפלה הקלה כך. דבור חמור עאכ"ו כדאיתא בריש מכילתא:

כיון ששמע משה שמח. כי בתחלה היה מסופק שמא עדיין יצטרך להתרותו פעמים אחרות וה' לא יסכים במה שאמר לא אוסיף עוד ראות פניך. אבל כיון שראה שהקב"ה הסכים על ידו שמח:

ונתגדל. מדכתיב הכא גם האיש משה גדול וגו' ולא נכתב כן בכל האותות משמע שמזה נתגדל יותר אחר שנתפרסם הדבר וראו כי לכבודו דבר ה' עמו שם והסכים עמו במ"ש לא אוסיף עוד ראות פניך. ואדרבא הוא יבא אצל משה:

התחיל צווח בפרהסיא. פי' שכאן התרה לפרעה על מכה זו בפרהסיא לעיני כל עבדיו. ונלמד מדכתיב בענין וירדו כל עבדיך אלה אלי. דמשמע שעמדו שם והיה מורה עליהם באצבע:

אלא אתה בא אצלי. הוזקק לומר שאין הכוונה באומרו לא אוסיף עוד ראות פניך העדר הראייה לגמרי. משום דאשכחן ויקם פרעה לילה ויקרא למשה ולאהרן לילה דמשמע הוא בעצמו וא"כ הרי ראה עוד פניו. אלא שלא יוסיף לראות אותו בהיכלו כדרכו אלא שהוא יבא אצלו:

דכתיב וירדו כל עבדיך אלה אלי. היינו השר צבא והפרכוס הוא השר הגדול. א"כ המובן מזה כי גם פרעה יהיה עמהם שאין דרכם להמצא אלא בחברת מלכם והא דלא קאמר בפירוש והשתחוית הוא משום כבוד מלכות:

דייך עד חצי הלילה. שלא יצטרך לרדוף כל הלילה אלא בחציו כדי שישאר חציו האחרון לבניו. שלילה של רדיפת אברהם אחר המלאכים היתה בליל פסח כדאי' בב"ר פ' מ"ב:

לכך כתיב ועצת מלכים ישלים. עצה של אברהם שהיה נביא וכל נביא נקרא מלאך וגם כי אברהם היה כהן ובכהן כתיב כי מלאך ה' צבאות הוא [ת"נ]: