עץ יוסף על קהלת רבה ט:יח:ב

מיכן דהוה רחיק. דייק מדכתיב קרב עד הנה ואדברה אלך:

ותאמר האשה וגו'. האתה יואב. ומפרש שהוא לשון תמיה. האתה שהיה לך להיות לישראל לאב ואתה קוצר ורוצח. ולפי זה מה שהשיב ואמר אני פירושו אני הוא אב ודאי ואין לבבי למרע. ועיין בבראשית רבה פרשה צ״ד (סימן ט) שם נתבאר כל הענין:

אני הוא שהשלמתי מנינן כו'. שהיו חסרים אחד למנין עיין, והיא נמנית שני פעמים והשלימה החשבון:

אני הוא שהשלמתי נאמן יוסף. כך צריך לומר:

ולי שאני אם בישראל. שאני חשובה ומזכה את ישראל, על דרך (שופטים ד, ז) שקמתי אם בישראל:

חלילה ליואב. זה דרשו על חלילה השני שכתיב חלילה לי, וחלילה לדוד דרשו על חלילה הראשון שלא נאמר אצלו לי. ובמה דסיים הפסוק פתח המדרש. ובבראשית רבה הנזכר לעיל באמת גרס להיפך חלילה לדוד חלילה ליואב:

מנן את ידעית. כלומר מניין אתה יודע שהוא חייב מיתה ואולי לא ייטיב בעיני ה' למוסרו לך (מתנות כהונה). ולי אפשר דצריך לומר אמר לה מנן את ידעה. ורצה לומר דכתיב שם תנו אותו לבדו וגו' ותאמר הנה ראשו מושלך אליך. על זה אמר לה מנין אתה יודע שיסכימו אנשי העיר בזה. או שלא יוכל שבע בן בכרי להלחם בהם. וכן הוא בבראשית רבה שם:

מתחייב הוא מלעיל. מן השמים, ולא יצלח במרדו:

אלף דגוברין. כי כן דרך החכם לבקש יותר ממה שבדעתו כדי שימעט בעין הנשאל אחר כך שאלתו:

כל בר נש יהיב כו'. כל בית ובית יתן מאנשי הבית לפי הערך עד שיהיו אלף איש:

ומחטא ליה. לשון פיוס כמה דאת אמר (תענית יט, א) בן המתחטא על אביו, שהוא לשון פיוס ונקי:

והדא אכסניא. ואפילו זה היחיד הוא אכסניא בינינו ואינו בן עיר. ואות אמת גרס הוא אכסניא. ועיין אגדת שמואל:

אמרין לה כו'. אמרו לה בני העיר אף אם היה הטוב שבעיר ניתן אותו לו: