עץ יוסף על קהלת רבה ז:א:ד

נולד אדם מונין לו למיתה. שבודאי הילודים למות, והוא בספק שירשיע ובמותו יהיה נאבד. מת בשם טוב מונין לו לחיי העולם הבא. לכן היה ראוי שישמחו במותו ולא בלידתו הפך המנהג ששמחים בלידה ובוכים במיתה [יפה תואר] ועיין בשמות רבה פרשה מ״ח (סימן א):

הלמן. מקום עמידת הספינות אצל הכרכים ומשם פורשים:

עלעולין. רוח סערה (תהלים קמח, ח) תרגום עלעולין:

נסתלק הבאר והרגישו הכל. כדכתיב [במדבר כ, א] ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה:

וכשמת נסתלקו ענני כבוד והרגישו הכל. כדכתיב [שם כ, כח-כט] וימת אהרן וגו' ויראו כל העדה כי גוע אהרן, וכמו שאמרו בראש השנה דף ג' ע״א עיין שם:

ששבת. שנתבטל, כמה דאת אמר (יהושע ה, יב) וישבות המן ממחרת הפסח:

ולא מצינו מקום ששמו הר געש. עיין בריש רות רבה (פתיחתא ב) שם נתבאר, ועיין פרק האורג (שבת קה, ב) ברי״ף ובחידושי אגדות שם:

על ידי שנתנעשו. פירוש שהיו רועשים וחרדים במלאכתם ונתרשלו מעשות גמילות חסד ליהושע כו'. ולא ממלת געש דרש כן אלא ממלת צפון ובמסכת שבת ובאגדת שמואל לא גרסינן כלל שנתגעשו:

בפחמו. וטוב להגיה בפיצמו [מתנות כהונה] והוא לשון בנין כדאמרינן (שבת פב, א) בין פצים לחבירו:

עם אבותיו וגו'. רצה לומר וסיפיה דקרא וכי מת יואב:

שכיבה הוא מיתה. ולמה כתב אצל דוד שכיבה ואצל יואב מיתה. ועיין בפרק המוכר את הספינה (עיין בבא בתרא קטז, א) ובאגדת שמואל:

הודיע שלמה מיתתו. כשהכניס הארון לבית המקדש שנאמר (דברי הימים ב ו, מב) זכרה לחסדי דוד וגו' כדלעיל פרשה ד' סימן ו':

שנאמר וימת שמואל ויספדו לו כל ישראל. הנה בשמואל א' כ״ה כתיב וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברוהו בביתו ברמה, ושם כ״ח, ג' כתיב ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל ויקברוהו ברמה ובעירו, והמדרש הרכיב שני הפסוקים. ובאגדת שמואל פרשה כ״ג לא הביא רק קרא קמא. ואפשר שכוונת המדרש כאן להביא ראיה מדכתיב שני פעמים שספדו לו, על כרחך להורות על גודל ההספד. וקרא בתרא אתא למימר שמלבד ההספד שעשו לו בכנופיא כדכתיב בקרא קמא ויקבצו כל ישראל ויספדו לו, ספדוהו ג״כ אחר כך כל אחד בעירו, וזה שכתוב ברמה ובעירו, לומר שספדו לו כל אחד מישראל בעירו נוסף על ההספד שברמה:

מתלא אמר כו'. משל אומרים מי שנשכו נחש כל פעם שרואה חבל אחר כך מתירא ממנו מפני שדומה לנחש, כך מפני שנענשו על עצלות הספד יהושע נתאמצו למאד בהספד שמואל:

משלו נתנו לו כו'. כלומר מפני שהלך ושפט כל ישראל ועשה שלום ביניהם מדי שנה בשנה, וכמו שאמרו חז״ל (שבת נו, א) ששמואל הקל טורח ישראל לבא אצלו לדין אלא הוא בא אצלם, לפיכך ויספדו לו כל ישראל:

מיתה ודאי. כלומר שכאן הוא הודעת מיתתו ולהכי קאמר ושמואל מת כלומר דע ששמואל מת. אבל וימת שמואל לא בא להודיע מיתתו כי מודעת היא, אלא בא להורות על רשעת נבל להכי כתיב וימת שמואל [ולא ושמואל מת] דרצה לומר כשמת שמואל אירע מעשה שאיש במעון כו' [כלי יקר]:

אלא לענין נבל. שלא נתפעל ממיתת הצדיק שמואל:

מרזיחין. רצה לומר שמחות, אלא שחז״ל כינו אותו בלשון מרזיחין שהוא לשון אבל, כמו אל תבא בית מרזח שאמרו חז״ל (כתובות סט, ב) מר וזח על האבל [כלי יקר]:

כופר בעיקר. כדאמר (תהלים יד, א) אמר נבל בלבו אין אלהים. וכן קראו בליעל ונאמר (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל וגו':

אומר כן. דוד היה אומר כן: . כי גמל עלי. כלומר בעבור שיש בי עול גמילות חסד לפיכך יגל לבי ואקוה לישועתך אף שאצא מממבואי ואלך למקום שמת שמואל להספידו: