עץ יוסף על קהלת רבה ג:יא:ג

בין דוד ושבע בן בכרי היה ראוי להיות. משום שמחלוקת זה היה מפני חטא דוד כדאיתא בילקוט (עיין שבת נו, ב), אמר רב יהודה בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה יצאת בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות. ואמר רב יהודה אמר רב אלמלא לא קבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו, עד כאן:

ואני מחזיק מחלוקת במלכות כו'. ומפני זה יתעכב בנין הבית:

מה דהוה כו'. מה שיהיה בסוף יהיה:

רבי אומר כו'. עד בעתו נראה שטעות סופר הוא כאן (מתנות כהונה):

של מלאך המות. דרש העולם מלשון העלמה שיתעלם מדעתם יום המיתה (מתנות כהונה). אבל לשון המדרש פחדתו של מלאך המות נתן בלבם משמע להיפך שאדרבה שיזכרו מיום המיתה ומפחדו של מלאך המות כדי שלא יחטאו. וכן משמע בבראשית רבה פרשה ט' (סימן י) עיין שם:

פחדתו של מלאך המות. אף שמיתת שאר בעלי חיים אינה אלא אפיסת החיות, מכל מקום באדם תהיה על יד מלאך יאסוף אליו הנשמה (יפה תואר). ואמר פחדתו כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (כ, ב) אמרו עליו על מלאך המות כו' כיון שרואה אותו החולה מזדעזע כו':

הנה טוב זה אדם. כך צריך לומר:

שכן שלמה אומר כי היא קנאת איש מרעהו. ורצה לומר שכל עמל עולם הזה וכשרון מעשיו אינו אלא מקנאת איש מרעהו. והקנאה בא מיצר הרע:

אהבת תינוקות נתן בלבם. דרש אהבת עולם אהבת עוללים. כן הוא בשוחר טוב מזמור ח':

מכובד. נאה ויפה דרך כבוד:

שבישתא דהדס. זמורות מעצי הדס:

אינתא פרסייא. אשה מארץ פרס שקללה בנה בדבר אחד משם המפורש. שמעה שמואל ואמר לה לך והתקן לו תכריכין. ועיין בירושלמי יומא פרק ג' (ה"ו):

כד אתי מידמך כו'. כשבא שעתו שימות אמר היש פה איש שראוי שאמסור לו שם המפורש. אמרו יש פה עניני כו'. שלח אחר עניני ובא. ונכנס בנו של ר' חנינא והטמין את עצמו תחת המטה כדי לשמוע כשימסור אביו השם לר' עניני בר נחשון. וכשבא למוסרו נתעטש בנו והרגיש בו אביו. אמר אביו של תינוק צא לך משם, את לא זכית לשמעו וזה ר' עניני לא זכה לקבלו (יפה מראה). ובירושלמי איתא שאמר לו אביו וכי ברמאות אתם נוהגים, לך מכאן כי לא אמסרנו לך ולא לר' עניני, כי נראה דלא אסתייעא מילתא שאלמד אותו:

אסייא. רופא:

ושאל יתיה כו'. שאל אותו ואמר לו לקחת כלום מימיך משום איש יהודי. ואמר לו לקחתי מעשר ולא קיבל עליו הרופא. הטעם שמא ישאל דבר מה אצל אחד ולא יתן לו ויקללנו בשם. וגירסא זו אינה מסכמת עם הירושלמי, שבירושלמי איתא שרבי פנחס בעצמו אמר שאינו ראוי לקבלו על שלקח מעשרות:

בראשונה היו מוסרים אותו לכל אדם כו'. בפרק עשרה יוחסין (קידושין עא, א) כך איתא בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרים אותו לכל אדם. משרבו הפריצים היו מוסרין אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים. ופרש״י לצנועים שבכהונה, לברך בו העם במקדש לאחר עבודת צבור של תמיד של שחר. מבליעין אותו בנעימת אחיהם הכהנים, אותם שלא היו בקיאים בו ומברכין בשם בן ארבע אותיות כשהיו מושכין את קולם בנעימה היו אלו ממהרים להבליע את השם בן שתים עשרה, ולא היה נשמע לרבים מקול נעימות חבריהן. בנעימה ביסום קול, עד כאן לשונו:

אחי אמא. פרש"י שהיה לוי. לדוכן שאומרים לוים השיר אחר עבודה וכו' עיין שם. אבל בירושלמי (יומא פ"ג ה"ז) איתא אמר רבי טרפון עומד הייתי בין אחי הכהנים כו' הרי דמשמע דרבי טרפון כהן הוה:

נופלים על פניהם. להשתחוות לכבוד ה'. וחסר כאן וצריך לומר כדאיתא בירושלמי והרחוקים לא נפלו אלא אמרו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. רצה לומר והרחוקים שלא שמעו לא נפלו:

שנתעלם מהם. שהיה השם מתעלם מהם קודם שיצאו משם, ונעשה כן על ידי נס שהיה נשכח מיד (יפה מראה). והקשה הכבוד חכמים למה לא חשיב נס זה בתוך שאר נסים שנעשו במקדש. עיין שם מה שמתרץ:

אשר לא ימצא. שבשם המפורש יחקרו העתידות וידעו את הכל מראש ועד עת קץ הנעלם: