עץ יוסף על אסתר רבה ד:יב

דעת סרוחה. כלומר שהיה דעתו מבולבלת שגזר מה שאין הדעת סובלתו שיכריח האדם את אשתו שתאכל מה שהיא רוצה בע"כ:

יכול הוא לכופה. תמיה וכי לא מה דהיא בעי [פי' רוצה] לאכול היא עבדה. ובהמדרש שעם היפה ענף הגירסא לו מה דהוא בעי היא עבדה. ופירוש בניחותה לא מה דהוא רוצה היא עושה אלא אוכלת מה שהיא רוצה:

שנעשה שחוק בעולם בנוהג כו'. אבל על הראשונה לא הוי שחוק שכבר אפשר שהאשה תדחוק עצמה לאכול מה שרוצה בעלה ולא מה שהיא רוצה אעפ"י שמצטערת. אבל שתדבר האשה בלשון בעלה אם הוא מלשון אחרת הוא דבר נמנע והפך הנהוג. כי נוהג שבעולם הוא שהאיש שהוא מדי ונושא אשה פרסית. וכי היא מדברת בלשון מדי בתמיה. וכן איש שהוא פרסי ונושא אשה מדיית וכי היא מדברת בלשון פרסי בתמיה. הא כל כבודה בת מלך פנימה ואינה יוצאת לשוק ללמוד לשון בעלה. ועל כרחך הבעל הוא מוכרח לשנות את לשונו שלא ידבר בלשון עמו רק בלשון אשתו. כי על כרחך כדי שיבינו זה לזה צריך או שהיא תדבר בלשון בעלה או בעלה בלשונה. שאל"כ אין זיווגם עולה יפה. ומכיון שהיא יושבת פנימה ואי אפשר לה ללמוד לשון בעלה. מוכרח בעלה לדבר בלשונה. ואחשורוש גזר הפך הנהוג שיהיה כל איש מדבר כלשון עמו. שהכוונה בזה שאשתו לא תדבר אלא בלשונו כדי שהוא לא יצטרך להחליף לשונו. ע"כ היה לשחוק בכל העולם. ויותר נראה גירסת הר"מ אלמושננו ויפה ענף שגרסו בנוהג שבעולם מדיי נושא פרסית והיא מדברת בלשון פרסי. פרסי נושא מדיית והיא מדברת בלשון מדיי. ופירושו מבורר כנ"ל:

אבל הקב"ה. דבר עם ישראל בלשון חיים שלו בלשונם שלמדו הה"ד אני ה' אלהיך לשון אנוך. כצ"ל [מהר"מ אלמושנינו ויפה ענף]. ופירוש כי לא עשה ה' כדבר אחשורוש אלא כשבא לדבר עם ישראל בסיני דבר עמהם בלשון חיים שלו שהוא לשון משותף שכולל שתי הלשונות. שאמר אנכי והוא לה"ק ולשון מצרי. כי בלשון מצרי אנוך ובלה"ק אני. והיה יכול לומר אני ה' אלהיך ואמר אנכי כדי שיהיה גם לשון מצרי שהוא היה הלשון שהיו מדברים אז ישראל. וזה היפך אחשורוש שהוא צוה שהאשה תדבר בלשון בעלה. והקב"ה בחר לשון כולל לשון ישראל ולשון מצרי כשהיו ישראל אצלו יתברך במדרגת האשה אצל בעלה כנודע שהוא יתברך המשפיע בהם:

אנכי ה' אלהיך. לשון אנוך ועיקר זה במכילתא פ' יתרו דגרסינן התם מהו אנכי לשון מצרי הוא משל למלך ב"ו שנשבה בנו ועשה ימים רבים אצל השבאים לבש אביו נקמה והלך אצלו והביאו ובא להסיח עמו בלשון של שבאין כך הקב"ה עשו ישראל במצרים כל אותן השנים ולמדו שיחתן של מצרים כשגאלן הקב"ה ובא ליתן להם את התורה אמר הקב"ה הריני מדבר עמהן בלשון מצרי אנוך. ובריש מדרש עשרת הדברות איתא ד"א למה פתח הקב"ה בתתו את התורה לישראל באנכי. שאנכי לשון מצרי הוא וכדי לשמר בלשון ששמשו בו המצרים פתח באנכי ע"כ:

ד' לשונות. נאין הן משום דכתיב הכא ומדבר בלשון כמו שכל אחד חביב עליו לשונו. מייתי הכא הלשונות שהן נאין לעולם:

לעז. פי' לעז יוני פרסי ובירושלמי גרס סורסי. וכתב רש"י סוף סוטה לשון סורסי קרוב ללשון ארמי. ובערוך כתב שהוא לשון ארם צובא ושאר הארצות שכבשם דוד והיא הנקראת סוריא ונקרא לשונם סורסי. גם התוס' בשלהי פ' מרובה כתבו דסורסי הוא לשון ארמי אלא שאינו צח כ"כ ע"ש:

לאילייא. לקינה:

לדבור. שהוא לשון צח:

דומים לקרב. בירושלמי גרס רומי לקרב ופירוש היפה מראה לקרב לקרב הלבבות וליתן אהבה שהיא דברי רכות ופיוסים. והמתנות כהונה כתב לקרב. למלחמה לצעוק ולהפחיד שכנגדם:

אף אשורית לכתב. פי' דבני אשור יש להם כתב חשוב [יפה מראה]:

עברית יש לה כו'. בירושלמי גרסינן עברי [פי' מבני עבר הנהר יש לו לשון ואין לו כתב. אשורי יש לו כתב ואין לו לשון. בחרו להם כו'. ופירוש יפה מראה עברי יש להם לשון הגון שהוא לה"ק. ואין להם כתב הגון אלא כתב גרוע שנוהגים בו הכותיים. ובני אשור יש להם כתב חשוב והגון ואין להם לשון הגון שלשונם ארמי. ובחרו להם לישראל מן השמים כתב אשורי ולשון עברי. שבכתב אשורי ולשון עברי ניתנה תורה לישראל לדעת הרוב. אי נמי בני אשור ובני עבר שנתחכמו בחרו להם כלם כתב אשורי ולשון עברי:

בורגני. פי' אדם הדר בבורגנין. והוא בתים שעשוין מחוץ לעיר בפחות פחות משבעים אמה ושירים ושם מוכרים מזונות לעוברים ושבים [ערוך] ובדפוס קושטאנטינא גרס בדברי אחד:

לשון רומי מלשון יוני. כצ"ל [מתנות כהונה] ופירוש מתוך לשון יוני. שאין לו לשון מעצמו אלא משתמש בלשון יוני. והוא מ"ש במס' עבודה זרה בזוי אתה מאד שאין להם לשון ולכן אמר כאן גנאי הוא לה כו':

שחותמת הלשון שאינה שלה. כצ"ל [אות אמת]:

ור' חנון ב"א אמר אעפ"כ כו'. פי' ר' חנין פליג ואמר שאע"פ שמספר בלשון יוני כשחותמת אינה חותמת אלא בלשונה שנא' וטופרה די נחש שפי' קולמסה משלה דהיינו נחשת כי כן תארה לחיה זו כאומר שינין די פרזל. וברזל ונחשת כי הדדי נינהו. וטופרה שם לקולמום דתרגום צפורן טופרא. והקולמוס נקרא צפורן כדכתיב בעט ברזל בצפורן שמיר [יפה ענף]:

לשנות את פרשיותיו. שפעמים על ידי כן יבין ויתחדש לו מה שלא הבין מתחלה. ואע"ג דבמשה ודניאל אי אפשר לומר כן דודאי מתחלה ידעו מה שכתוב בשניה. כתבו כן ללמוד לעולם כי בשניה יתחדש להם מה שלא נודע מתחלה [יפה ענף]:

השסועה. היא בריה בפני עצמה שיש לה ב' גבין וב' שדראות כדאיתא בפרק המפלת: