עץ יוסף על אסתר רבה ד:א

מי היו. משום שלשון חכמים מצינו באומות העולם כמו ויקרא פרעה לחכמים. אבל יודעי עתים לא מצינו רק בחכמי ישראל. על זה אמרו זה שבטו של יששכר כמ"ש ומבני יששכר יודעי בינה לעתים [מהרש"א]. והא דמסר דינה להם פי' בעל דרך אמונה שהיה החק לשאול תחלה פי הוברי שמים לראות אם המזל גורם לחוטא לחטוא שאז היו פוטרים אותו מהעונש. על כן מסר דינה לשבט יששכר שבקיאים בחכמה זו:

לקורסין. הערוך פי' למועדים. והמוסף כתב שהוא בלשון יון עת וזמן. ויש נוסחאות כתוב לקילסין וספרים אחרים לקירטין וע' בערוך:

הקירוס. פי' קליפות כו'. הכוונה לפי דאיתא בירושלמי פרק קמא דכתובות וז"ל אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת ג' שנים ויום אחד ונמלכו הב"ד לעבר השנה בתוליה חוזרין ואם אינן מעברין השנה אינן חוזרין ע"כ. וידוע שחז"ל כינו הבעילה וקראו אותה בלשון מכה כדאיתא בכתובות דף ו' ובמס' נדה דף ס"ד וז"ל תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת ב"ש אומרים נותנין לה ד' לילות. וב"ה אומרים עד שתחיה המכה. וזה שאמר כאן שהיו יודעים בידיעות התורה שהיו יודעים חכמת העבור. מכח זה ידעו ג"כ לרפאות קליפות העולה מחמת מכה פי' שע"י שמעברין השנה הבתולים חוזרים ונתרפא המכה פי' הבעילה. שע"י העיבור נעשית פחותה מבת שלש שנים ויום אחד. ושאל אחשורוש להם משפט ושתי משום שחשב הואיל והקב"ה מסכים להוראתם כשמעברין השנה כמו כן יסכים הקב"ה עמהם בדין של ושתי [זרע אברהם]:

אלו ר' ראשי סנהדראות. שהיו דנין דיני נפשות בזמן שהיה בית המקדש קיים. ולכן גם מזה הטעם אמר להם דיינוהו משפט של ושתי. ומדלא מצינו שדנו בה. אלא ממוכן פסק דינה כדכתיב לא על המלך לבדו וגו' ש"מ דלא רצו לדונה מחמת יראה כדאכתוב לקמן בסמוך:

בשביל שגזרתי כו'. טעם הזכרת לשון תביעתו הוא לומר דמשום הכי הוא שנשמטו שבט יששכר מן הדין שלה משום ששמעו שהמלך מסדר טענותיו באופן שימצאו לה זכות שכהוגן עשתה משום שהקשה לשאול כעיר פרא שתתבזה לעיני העמים והשרים לבא לפניהם ערומה. לכן חשבו היכי נעביד נימא דלקטלה שמא יקצוף עלינו או שמא לא יקבל גזרתינו ונמצאת היא נוטרת איבה עלינו. נימא ליה לשבקה. שמא יאמר לא איכפת להו זילותא דיליה ומלכותיה:

שאנן מואב כו'. רצה לומר שקראו לפניו מקרא זה כדי שידע שאמת אמרו לו שהיום אינם יודעים דין. מדכתיב בהו במואב בגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וגו' ונשמע מאליו שהגולה אין לו עצה [רי"ף]. ומכיון דאמרו לו כך אמר להם אית הכא מנהון פי' ממואב:

אמרין ליה קריביהון. פי' יש קריביהון אבל מעמון ומואב ממש לא הוו דכבר בא סנחריב ובלבל את העולם. וקרא דשאנן מואב אזמן קמא מקמי סנחריב מיירי [יפה ענף]. אבל בגמרא איתא שאמרו שבט יששכר לו זיל לגבי עמון ומואב. ולפ"ז כששאל אית הכא מנהון השיבו לו קריביהון פי' שיש בהשבעה שרים הקרובים למלכות ממואב. שאע"ג דהיו שרי פרס ומדי אינו מן הנמנע שיהיה בהם ממואב כמו שהיה ממוכן זה המן מהשבעה שרים אף שהיה מזרע עמלק. אבל צ"ע הא סנחריב בלבל את כל העולם. וע' בפרק תפלת השחר גבי בו ביום בא גר העמוני. ובמס' עדיות בפי' המשנה:

הה"ד והקרוב אליו. אסמכתא בעלמא היא. וכן מ"ש בסמוך הן הקריבו פורענותם אסמכתא הוא:

ויבא רשע תחתיו. שאח"כ הרג אותם המלך על שנתנו לו עצה להרוג את ושתי כדאיתא בילקוט:

בפה חנף ישחית רעהו כו'. רצה לומר בפה של ז' שרים. חנף היינו אחשורוש שנקרא מלך חנף כדלעיל. ישחית רעהו זו אשתו: