עץ יוסף על דברים רבה ב:י

שלש תכיפות הן. פי' ג' דברים יש שיש בהן דין תכיפות כדמפרש ואזיל:

תכף לסמיכה שחיטה הטעם בזה לפי שעיקר הקרבן להיות כופר נפש החוטא. והסמיכה הוראת זה שיתודה עליו את עונו ויתננו תמורתו. לכן ראוי לסמוך השחיטה לסמיכה שיתן אל לבו כי זו היא סבת השחיטה. ואף כי נמצא סמיכה בקרבנות שאינן באין על החטא. לא חילק הכתוב [יפ"מ]:

תכף לנטילת ידים ברכה. בברכות בבלי דף מ"ב פרש"י וכן התוס' דאנטילת ידים דמים אחרונים קאי שלא יאכל כלום עד שיברך על מזונו משום דכיון שנטל ידיו אסח דעתיה מאכילה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ו מהלכות ברכות. והוסיף שם לא יפסיק ביניהם בדבר אחר אפילו לשתות מים. אבל בירושלמי פ"ק דברכות וכאן במדרש משמע דאמים הראשונים קאי. שהרי אין השטן מקטרג באותה סעודה קאמרי. וכן הביא הטור בסי' קס"ו. וע' בתוס' במס' סוטה דף ל"ט ע"א ד"ה כל כהן שלא נטל ידיו. וצ"ע:

תכף לגאולה תפלה לפי שסבת קבלת התפלה מפני האמונה בהקב"ה שהוא יכול ומשגיח ולכן יש כח בתפלה שיעתר המתפלל בעבורה. לכן יש לסמוך גאולה לתפלה להורות שהיא סיבה עצמית לגאולת האדם יותר מכל הזכיות [יפ"מ]:

שתפלתו נשמעת ובירושלמי אי' אין השטן מקטרג באותו היום. ובבלי גרס אינו ניזוק כל אותו היום:

והקב"ה רחוק וקרוב ר"ל שאע"פ שנראה רחוק ששכינת עוזו בגבהי מרומים עכ"ז נשמע לתפלת הלוחש כאילו הוא קרוב אצלו. כאדם המסיח באוזן חבירו. וזה לפי שהאמת שהשכינה בכל מקום. ונמצא אצל קוראיו. כאומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך [יפ"מ]:

מהלך ת"ק שנה ובירוש' מסיים וכן כל רקיע ורקיע וכן בין כל רקיע ורקיע וכן טלפי החיות כמנין ישרה ת"ק וחמשה עשר:

אדם עומד ומתפלל ומהרהר בתוך לבו. פי' אדם עומד ומתפלל בלחישה ומהרהר כוונת התפלה בתוך לבו ע"ד דכתיב בחנה ובחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. ואי' בתרגום וחנה היא מצליה בלבה לחוד ספיתהא נידן. וכלו' שהיתה מכוונת את לבה בתפלתה:

שאין באין אצלך בלב שלם. שאינם נראים כאוהבים אלא בשעת דחקם לפי שעה. וכשתהיה הרווחה יכבדו את לבם וינזרו אחור:

מהו. ישועו לע"ז שלהם ואינה עונה אותם. ולכשיבואו. כצ"ל:

שנא' בקראי ענני אלהי צדקי. פי' בעוד קוראי ענני לפי שאתה אלהי צדקי. ר"ל שבצדק אחזה פניך ובלב שלם ובנפש חפצה: