עץ יוסף על דברים רבה א:ט

הואיל וקבלו תוכחותך כו'. ידע משה שקבלו המוסר לפי שאמר כל מי שיש לו להשיב יבא וישיב. ולא מצינו שבא אחד והשיב לו. בזה ידע משה שקבלו המוסר. ועל כן ראוים לברכה [שפתי דעת]:

ועליהם תבוא ברכת טוב. שמלת עליהם לכאורה מיותר אם חוזר למוכיחים. לכך פי' שמלת ועליהם קאי על המקבלים התוכחת שזוכים לברכה [ר"ח שער הענוה פ"ה]. ובתד"א איתא עליו תבוא ברכת טוב לא נאמר אלא עליהם להמוכיח ולהמקבל תוכחה:

אמר הקב"ה בעה"ז אתם מתברכין ע"י אחרים כו'. כי בעוה"ז יש כמה ברכות שהם לגוף. וכשם שגופו יש לו תכלית כך ברכותיו יש לו גבול וסוף ולכן ברכותיו ראויין להיות ע"י ב"ו שגם הוא בעל תכלית. וברכת כהנים יוכיח. ולכן לכל הברכות שניתנו בעוה"ז היה דוקא ע"י סרסור אדם. אבל ברכות השייכין לעוה"ב שאין לו גבול ותכלית. והברכות ג"כ אין להם תכלית. ראויין להיות מפי הקב"ה שהוא בעל בלתי תכלית. וראה משה לברכן בשני מיני ברכות. א' ברכות העוה"ב שהם משל הקב"ה ונצחיים. ואחד ברכת עוה"ז [שפתי דעת]:

לע"ל אני אברך כו'. ולע"ל קאי כדכתיב וייראו אותו כל אפסי ארץ [רד"ל]: