עץ יוסף על בראשית רבה צב:ט

מה נאמר בכסף ראשון כו'. שבא לבאר כי ענין הגביע הוא עילה כי היה זה כענין כסף ראשון ושני שלא היה אלא דרך עלילה וכן אף זו עילה. וזהו מה נאמר בכסף ראשון ומה נדבר בכסף שני שלא היו אלא דרך עלילה. ומה נצטדק בגביע שהוא ג"כ עלילה כזה ומשום דמ"מ קשה דלא הו"ל לסתום אלא לפרש שיחתו לזה אמר שסתם הדברים כדי לרמוז בו עוד שאר ענינים (נזה"ק):

מה נאמר לאדני במעשה תמר כו'. להבין כוונת יהודה בזה הוא לומר שאין לדון אדם בשיקול דעתו הקל. רק בשכלו של אל דעות. שהרי אנו לפי שכלנו ודעתנו אין בנו חטא ועון. אבל מה נאמר לאדני במעשה תמר שכפי דעתינו אין עון בשוגג היה וחשב שהיתה קדשה ולא הכירה והאלהים מצא עונו וכתבו בתורה ששכב עם כלתו. ומה נדבר בבלהה שלפי דעתינו לא מצינו עון באותו ענין שעל שבלבל יצועי אביו ואמר לה דיה שאחות אמי תהיה צרה אלא גם שפחת אחות אמי. וכן בדינה שכדין עשינו שטמא את אחותינו ואנשי שכם לא מיחו בשכם והיוו חייבים הריגה ולא מצינו עון בענין דינה והאלהים מצא עון בענין דינה ששם בפי יעקב לומר עכרתם אותי וגו'. שבכל אלו אם אנו לא מצאנו עון. האלהים מצא. א"כ כמו כן עכשיו אף שלפי דעתינו אין אנו מוצאים לנו עון. אפשר שהאלהים מצא לכן הננו עבדים לאדוני כ' (יד יוסף):

מה נאמר לאבא כו'. דריש שבאו לומר שקבלו על עצמם עול עבדות שמה מצד תקף צער אביהם ותרעומותו עליהם בכמה ענינים עד כי לא יוכלו עוד לראות פניו. וזהו מה נאמר לאדוני לאבא שבארץ כנען ביוסף ר"ל במה ינחמוהו עליו. ומה נדבר במה שצערנוהו לפי שעה בשמעון. ומה נצטדק בבנימן כי האחרון הכביד:

אם נאמר לך חטאנו בדבר הגביע זה לא יתכן באשר גלוי וידוע שלא חטאנו. ואף אם נאמר שלא חטאנו בגביע. עכ"פ האלהים מצא את עון עבדיך מצד אחר דהיינו ממכירת יוסף ושארי חטאים הנזכרים (נזה"ק) וסיבה אתה לפרוע ממנו:

ממצה כו' ממרק אות הטיב מכל אשר סבו עד לא נשאר בו רק השמרים. כך הקב"ה מדקדק אחרינו וממצה עלינו מדת דינו. ודרש מצא כמו מצה:

נער פורפוריה הכוונה בזה שאסר עצמו באלה וקללה אם יעשה כזאת. והוא על דרך שאמר נחמיה גם חצני נערתי ואומרה ככה ינער האלהים וגו' וככה יהיה נעור וריק (שם ה' י"ג). וכן יוסף רצה לסלק עצמו מהנאת עבודתם נשבע על זה. ולקיום הדבר נער פורפיריה כלו' שכן יהיה נעור וריק אם יחמוד הנאה זו. ועל כזאת יפול ל' חלילה כאומר חס שלום שאכשל באלה ובשבועה זו (יפ"ת):

א"ל השלום דכוליה נשפה. צ"ל הא שלום דכליה נשפה. ונשפה הוא מלשון נשף וחושך. כלומר זה הא שלום דכוליה חשך ואפילה (יפ"ת). ובעל א"א גרס הוא שלום דכוליה קטטה. וה"ק ליה יהודה ליוסף אתה אמרת על לשלום אל אביכם א"כ יאמנו נא דבריך להיות עליותנו אל אבינו לשלום. כי אין זה אלא בהיות בנימן עמנו. אבל בלא בנימן שלום דכוליה חשך אפילה קטטה:

ורוח הקדש צוחת שלם רב כו'. כדי שלא יסיים הפרשה בדבר רע נקיט האי קרא (יפ"ת):