עץ יוסף על בראשית רבה צא:ג

מנין לעדה כו'. הל' קצר כאן. וקאי אהא דקימ"ל בפרק שלשה שאכלו ופרק הקורא עומד דכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה. ומבעיא לן מאי משמע. ומהדרינן דתני ר"ח אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה. ואתיא עדה עדה דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה יצאו יהושע וכלב אף כאן עשרה. וזו היא סברת ר"א ור"י בשם ר"י. אבל ר"ס ור' יוסי פליגי ור"ס גמיר תוך תוך מויבאו בני ישראל בתוך הבאים. ור"י יליף בני ישראל מבני ישראל (יפ"ת):

אפילו עד כמה כלו' דבתוך הבאים קאי אאינשי דעלמא והם היו הרבה. ולכך יליף מבני ישראל ואידך לא קפיד אהא כיון דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא בל' תוך דכתיב גבי בני יעקב:

תינוק עושין אותו סניף. איידי דילפינן עשרה לדבר שבקדושה מאחי יוסף נקט להו הכי דלא בעי כל העשרה גדולים כהנהו. ואיידי דמייתי להא מייתי נמי הא דט' פת וא' ירק מצטרפין (יפ"ת):

סניף לעשרה פי' חיבור לזימון בי' דט' גדולים וקטן מצטרפים. והא דתנן וקטנים אין מזמנים עליהם. היינו להצטרף לזימון ג' דלעשרה קיל טפי וכדמשני בגמרא (יפ"ת):

והא תני אין מדקדקין בקטן. ברייתא היא. והיינו קטן פורח כדמוקי ליה בפ"ג שאכלו. ופרש"י קטן פורח שהביא סימנים ולא בא לכלל שנים שאין מדקדקים בו אם בא לכלל י"ג שנים. ומ"מ הכא ה"פ דכיון דתני אין מדקדקין משמע דטעמא משום דהביא ב' שערות מיהת. אבל קטן לגמרי לא. ואילו ריב"ל קאמר אפי' תינוק דהינו אפי' מוטל בעריסה כדאי' בגמרא ומשני לא נצרכה אלא לשני קטנים וכו' כשלא היו אלא ח' גדולים וב' קטנים אחד ספק דהיינו קטן פורח. ואחד קטן לגמרי. וקמ"ל שעושין את הספק עיקר שיחשב כאחד מן הגדולים הצריכים להיות ט'. ואת הקטן יעשו סניף להם. והוה ליה עשרה ולא הוצרך תנא דברייתא להזכיר אלא דינא דקטן פורח דהוה חידושא דחשוב כאחד מן הגדולים. ועיין ביפ"ת:

תני קטן וס"ת פי' תני חדא ברייתא קטן וס"ת ר"ל שיש לו ס"ת בידו עושין אותו סניף. ומפרש ר' יודן כן הוא מתניתא פי' כך צריך לשנות בברייתא קטן לס"ת לקריאת התורה בשבת עושין אותו סניף שעולה למנין ז' (פ"מ). כדאמרי' במגילה הכל עולה למנין ז' אפילו קטן כו':

מאימתי עושין כו'. אע"ג דריב"ל אמר בסמוך תינוק עושין אותו סניף והיינו אפילו מוטל בעריסה. יש לדחות ולומר דהכא לא קאי אזימון אלא אסניף לס"ת דסמוך ליה קאי דהתם בר שמיעה בעינן היינו היודע טיב ברכה מאי היא. או היודע למי מברך (נזה"ק):

איתפלגון חולקים בזה:

שיהא יודע טיב ברכה. שיבין מה היא הברכה. אע"ג שאינו יודע למי מברך (יפ"ת):

תשעה נראין כו'. בפרק ג' שאכלו אמרי לה כי מכנפין ואמרי לה כי מבדרין נראין טפי מרובין:

מאי עביד מסויימין קושיא היא כלו' מה בצע בהיותם מסויימין (פי' ניכרים ומפורסמים) ונראין כעשרה והא ליכא י' ואנן י' בעינן לכל דבר שבקדושה. ומשני אלא אפי' קטן ביניהם כלו' ר' אסי הכי קאמר שאפי' קטן בין ט' גדולים מהני לצירוף י' כדלעיל והיינו ט' נראין כו' דקאמר שע"י קטן שביניהם נראין כו' (יפ"ת):

א"ל חדא היא ולא כ"ש כו'. פי' הכל אחד ולא כ"ש הוא בתמיה. דמה התם בי' שמזכירים את השם בזימון ואפ"ה עושין את הקטן לסניף כאן בג' שאין מזכירים את השם לא כ"ש:

א"ל אינו כל שכן. כצ"ל וכ"ה בירוש' (יפ"ת). שאדרבא היא הנותנת דהתם כיון שמזכירים את השם מצרפין אותו להזכרת השם דעל כל י' שכינתא שריא. ואין הקטן בא לחייבם חובת זימון דבלא"ה מחוייבים הם בזימון שכל ג' חייבים בזימון. אבל לשלשה שבלעדו אינם חייבים בזימון כלל. אין הקטן מצטרף עמהם כדי לחייבם בזימון. ולכן מסיים הדא אמרה עושין כו' דדייקא ליה שלברכת המזון מצטרפין הקטן כיון שבלעדו גם הם חייבים אבל לק"ש ולתפלה שאם אינם י' אינן חייבים כלל אין הקטן מצטרף עמהם (מת"כ). ומיהו בגמרא דילן משמע דפליג אהא וס"ל דריב"ל אפי' לק"ש ולתפלה קאמר כדכתבו התוס' בפ"ג שאכלו (יפ"ת):

זמנין סגיאין הרבה פעמים אכלתי עם כו':

חביבי דודי:

ולא מזמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות. פי' עד שהיה ידוע להם שיש בי סימני גדלות:

שבעה פת וג' ירק מהו א"ל מזמנין ר' אבינא בעא מחצה על מחצה מהו כצ"ל וכ"ה בירוש'. וכתב בעל מראה הפנים הא דלא הזכיר ששה שאכלו פת וד' ירק. י"ל דלמאי דמסקי' בגמרא דידן דרובא דמינכר בעינן א"כ ששה היינו כמחצה על מחצה דכ"ז דליכא רובא דמינכר לאו רובא קרי ליה עכ"ל:

עד דאנא תמן כו'. בעוד שהייתי בבבל קודם שעליתי לכאן הוה קמבעיא לי ג"כ כמו דמספקא לך והוצרכתי לשאול זה (פ"מ):

ומיצרי לי מינך דלא שאלתיה. פי' ועכשיו מיצר לי הדבר יותר ממך על אשר לא שאלתי (פ"מ):

אותו שאכל ירק מהו מזמנא עליהון. כצ"ל ובירוש' גרס מהו שיברך וטעם השאלה דכיון שאכל ירק אינו חייב בברכת המזון אם מוציא אחרים שחייבים בב"ה (יפ"ת):

תני פשיטותא הוא למפשט אם יוצאים בברכתו אם לא:

ג' מאות נזירים כו'. עלו לירושלים ורצו להקריב קרבנם ששלמו ימי נזירתם:

ט' מאות כו'. כבש וכבשה ואיל לכאו"א ככתוב בס' נשא:

מצא להם פתח ר"ש בן שטח מצא פתח לנדריהם והתיר להן נדרם ולא הוצרכו לקרבן:

לא מצא פתח לא היה יכול למצוא להם פתח:

סלק ר"ש כו'. עלה ר"ש בן שטח אצל ינאי המלך ואמר ליה תלת מאה כו'. ולא גילה שהותר הנדר למחציתם:

סלקו כו'. עלו לכאן ורצו להקריב ט' מאות קרבנות ואין להם. אלא נעשה כך תן אתה המחצה משלך ואני אתן להם החצי משלי וילכו ויקריבו. נתן ינאי המלך החצי מכל ג' מאות משלו והספיק למאה וחמשים והלכו והקריבו:

אתון כו'. באו מלשינים ואמרו לפני ינאי המלך תהא יודע שכל מה שהקריבו אותן נזירים משלך הקריבו. ור"ש בן שטח לא נתן משלו כלום:

שמע כו'. שמע ר"ש הוא כועס עליו:

צרח ליה כו'. היה מצטער ומתירא ממנו וברח לו (ערוך). ובירוש' גרס דחיל ר"ש וערק:

לבתר יומין כו'. לאחר ימים היו שם אצל ינאי המלך אנשים חשובים ממלכי פרס יושבים ואכלים על שולחנו. נגסין פי' אוכלים:

א"ל כו'. אמרו הפרסיים לינאי המלך זכורין אנחנו שהיה פה זקן אחד והיה אומר לנו דברי תורה. ובירוש' גרס מילי דחכמה:

אמר לאחתיה כו'. אמר ינאי לאחותו של ר"ש בן שטח שהיתה אשתו של ינאי:

הב לי מילא כו'. כלו' הבטחה שלא תעשה לו רעה ושלח לו טבעתך לסימן והוא יבוא:

מן דאתא כו'. משבא ר"ש בן שטח ישב בין המלך והמלכה. אמר ינאי המלך לר"ש למה ברחת מלפני. א"ל ר"ש שמעתי שאתה כועס עלי וקיימתי בעצמי חבי וגו' להיות מתחבא עצמי עד שיעבור הזעם:

א"ל למה אפלית בי. מפני מה התלת בי לומר שאתה תתן החצי:

א"ל ה"ו לא שחקתי בך. אלא אמר נתת למאה וחמשין מממון שלך ואני נתתי מחכמת התורה אשר בי שמצאתי להם פתח להתירם ולא היו צריכים לקרבן. והרי נתתי להם כמותך:

ולמה לא אמרת כו'. ולמה לא אמרת לי שאינם אלא ק"נ. א"ל אילו אמרתי לך לא היית נותן. ומאחר ששמעת שאני רוצה ליתן החצי נשאת ק"ו בעצמך:

אמר מזוג לו יברך. אמר למשמשו מזוג ותן הכוס לר"ש שיברך:

אמר כו'. ר"ש לקח כוס ובירך עליו ואמר ברוך על המזון שאכל ינאי כו':

אמר עד כו'. אמר ינאי עד עתה עדיין אתה עומד בקושי ערפך להתל בי מימי לא שמעתי ינאי בברכת המזון:

אמר ומה אית לי למימר. כצ"ל ופי' אלא מה יש לומר כו':

אמר אייתון ליה ויכול. אמר המלך יתנו לו איזה דבר לאכול. ונתנו לו ואכל. ולא פת היתה אלא איזה ירק וכיוצא בו שהרי לא נטל ידיו. ומשאכל אמר נברך על המזון שאכלנו:

חלוקין עליו על שמועת שמעון בן שטח. ופליגי אמוראי בהא דר' יוחנן:

ר"א אמר על הראשונה. הן חלוקין שאמר ברוך ינאי ואע"פ שלא אכל עמהם כלל. והא קי"ל שאינו מוציא את אחרים אלא א"כ נתחייב ג"כ בברכה:

ר"י אמר על השניה. פי' אף על השניה חולקין הן שאינו יכול להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן:

מחלפא שיטתי' דר' ירמיה כו'. כלומר שדבריו סותרין זא"ז. דתמן צריכין ליה כו' כלו' שם נסתפק בדבר זה אם יכול לברך על ירק או לא. והכא פשיטא ליה דחולקין בזה חביריו על ר"ש ב"ש וס"ל שאין יכול לברך בלא פת. ומשני מאן דצריכא ליה כו'. וה"ג בס"מ מאן דצריכא כרשב"ג ומאן דפשיטא ליה כרבנן דתנא רשב"ג אומר עלה והסיב וכו'. וכ"כ הפני משה שכ"ה הגי' בתוספתא פ"ה רשבג"א עלה והסב כו'. ומספקא ליה לר"י אליבא דרשב"ג מהו שיברך להוציא אחרים כדלעיל מי נימא כי היכי דמצטרף ה"נ מוציא אחרים. או דילמא אצטרופי מצטרפי אבל אינו מוציא אחרים. והא דפשיטא ליה הכא דחלוקין חביריו על ר"ש ב"ש היינו כרבנן דלדברי חכמים בשם ר' יוחנן לעולם אין מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן. וכיון דאין מזמנים עליו כ"ש שאינו מוציא אחרים (נזה"ק). וה"פ התוספתא וכדברי חכמים ר' יעקב כו' כלו' אבל לדברי חכמים דפליגי עליה דרשב"ג קאמר ר"י בר אחא בשם ר' יוחנן דס"ל לעולם אין מזמנין (פ"מ):

מתניתין כרשב"ג דבצירוף זימון ודאי מודה ומ"מ מספקא ליה לר"י אם יכול להוציא אחרים או לא כדאמרן (נזה"ק):