עץ יוסף על בראשית רבה צ:ו

יצאו מכוללות כלו' מעוטרות ושלימות. שעד תשלום כל שבע שנים התמיד השובע הגדול. ובתחילת שני הרעב התחיל הרעב הגדול. באופן שלא היה בין השובע והרעב מדריגה אמצעית כדרך הרעב הבא אחר השובע. והיינו דקאמר עד שהם בשולחן כו' כי הרגע שהיה תשלום השובע ראו הרעב המופלג (יפ"ת):

נכנסו חולניות מפני שהרעב בטבע מוליד חולי כדלעיל פ' פ"ט בשעה שהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין (נזה"ק):

אמרו לא כך כו'. פי' תמהו ואמרו וכי לא אמר יוסף והיה האוכל לפקדון ואיך עתה לא יתקיים דברו. אבל אח"כ ראו כי דברו לא שב אחור כי אותו שהוא שם לפקדון לא הרקיב ולא חש המדרש להאריך (יפ"ת):

בג' ארצות כלו' הארצות הקרובים לאקלים מצרים ולא בארצות הרחוקים כי מי יוכל להביא טרף לביתו מארץ מרחק:

בפנקיא ובערביא ובפלסטיני פנקיא הוא (פעניציא) והוא שם כולל לכל גלילות צור וצידון חבל הים והיא להלאה מקרן מזרחית צפונית למצרים. ערביא היא (אראביאה) שהיא למזרח מצרים ממש ונמשכה לדרום העולם עד ים אוקינוס וכוללת ארצות רבות. פליסטינא היא ארץ כנען אשר הנחיל ה' לישראל. והאומות קראוה כן ע"ש פלשת. והיא צפונית מזרחית ממש למצרים (באור רמ"ד):

כפאן למול דאמירה זו לענין מילה דכתיב בה אמירה שש אנכי על אמרתך (מת"כ). עוד י"ל שלמדו מג"ש מתיבת לכם הנאמר כאן למה שנא' המול לכם כל זכר (במ"ח). והטעם שצוה להם למול הוא שיוסף ראה שעתידין ישראל לבוא בגולה במצרים ויתערבו שם כמו שפרש"י על קוצר רוח ועבודה קשה. וא"כ פחד אולי גם אות ברית ימנעו לקיים כמעשה מצרים. ואם ח"ו בשר קדש יעברו לא יהיה להם תקומה בגולה. מה עשה יוסף חשב מחשבות ליתן אות ברית אף למצרים. וא"כ אף ישראל לא יעברו ולא יהיה להם חרפה במצרים (יערות דבש):

אלא החייתנו תוספת הה"א מורה על שהחיים בעוה"ז ובעוה"ב כדרכם ז"ל לדרוש התבה עם התוספת וזה במה שנמולו ע"י גזירתו (מת"כ ויפ"ת):

את המאושרים דרשו מלת אשר לשון אושר. שלפי פשוטו תחסר מלת בר. ור"ל שלפי שכבר נתפשט הרעב על כל פני הארץ הוצרך לפתוח מיד האוצרות החשובים שהם הגדולים להספיק לבהם מזון (יפ"ת):