עץ יוסף על בראשית רבה צ

אחת היא יונתי כו'. מייתי קרא דאחת היא יונתי תמתי שנזכר בו היות מעלת אברהם וזרעו הצדיקים מפורסמות ומוסכמות אפי' מהאומות וכמו שאמר בילמדנו ראוה בנות ויאשרוה עתידין ישראל להתקלס מן האומות וכה"א ואשרו אתכם כל הגוים (יפ"ת):

אחת היא יונתי כו'. שאחד היה אברהם מיוחד בדורו וקראו יונה תמה על הכרתו את ה' שהיונה מסוגלת בהכרה יותר משאר העופות. וכמ"ש בחזית פ' עיניך יונים ע"ש:

ברור ליולדתו שהוא צדיק. אבל לא לאביו. שיצחק היה מחזיק מתחלה את עשו לצדיק יותר מיעקב כדאי' לעיל ס' תולדות:

נשמע בית פרעה לומר באו אחי יוסף וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו. וממה שמחו בהם. אלא שכנשמע באחוותם תהו בקנקנם אם המה חכמים כיוסף וכשנמצא בהם חכמה ודעת שמחו בהם (יפ"ת):

אם מהלכים כו'. כלו' שכמעט לא נמצא כמותו בעולם בכל חכמי קדם שאין חכמתם אלא בטבע וזה זכה לרוח אלהים:

ויאמר פרעה אל יוסף וגו' אתה תהיה על ביתי וגו' שלא יהא אדם נושקני חוץ ממך ועל פיך ישק כל עמי שלא יהא פרוקופי חוץ ממך. הל' מעורב. וגי' הילקוט נכונה. על פיך ישק כל עמי שלא יהא אדם נושקני חוץ ממך. שלא יהא אדם נוטל פרוקופי חוץ ממך. וה"פ דדריש ישק ל' נשיקה ממש משום שדרך לוקחים איזה גדולה ושררה מן המלכות שבא לנשק יד המלכות. וע"ז א"ל שזה לא יהיה בלתי רשותך. ועוד דריש ישק ל' כבוד שלא יהא אדם נוטל פרוקופי (כבוד בל' לטיני) חוץ ממך:

ת"ל רק לשון מיעוט:

אני פרעה יכול כמוני. ר"ל אם לא היה כתוב אני פרעה רק היה כתוב ויאמר פרעה אל יוסף בלעדיך לא ירים וגו' יכול שיהיה שוה לו. ת"ל אני פרעה שא"ל שגדולתי למעלה מגדולתך. ור"ל שבל' מצרי פרעה הוא מלך. ועיין במד"ר פ' י"ד וצ"ע:

מן אני של ב"ו. דאני פרעה ל' הבטחה הוא. כלו' אני נאמן בדברי (יפ"ת):

יוסף משלו כו'. כלו' על דבר שלו ששמר הברית מילה שלו בטהרה ששמירת המצוה זה הוא מהאדם דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. בשביל זה שהיה לו שמירה זו ובבחירתו זכה לכל הכבוד הזה מכ"מ בכל פרטי פריעת העבירה:

גופו שלא נגע בעבירה. היינו מעשה העבירה גופיה:

שלא הרכין לעבירה נקט ההרכנה משום דחרדת הגוף ותנועתו לעבירה הוה דבר מגונה מצד עצמה. ולפי שתחלת תנועת חוליות השדרה שהיא עיקר הגוף בצואר. נקט צואר להרכנה. ובכלל זה הראש והברכים וכל המתנועעים לדבר (יפ"ת):

שלא פסעו בעבירה שכשהיתה תובעתו לבא אחריה חדר בחדר ולא רצה ללכת:

על קרונין על מרכבה חשובה:

מחשבה שלא כו'. ס"ל כמ"ד ויבא הביתה לעשות מלאכתו לחשוב חשבונות. דלמ"ד לעשות צרכיו ושוב פירש הרי חשב בעבירה:

ותקרא חכמה הפך המחשבה לעבירה דאין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות. וכ"ש זנות. דנואף אשר חסר לב:

ורך בשנים ר"ל שאע"פ שהיה רך בשנים אעפ"כ היה גדול בחכמה:

אבל נ"נ טפסר טפש בחכמה. דכתיב (ירמיהו נ״א:כ״ז) פקדו עליה טפסר. ובודאי האי קרא במשחית בכל מיירי (והם מלכי מדי כמש"כ שם פסוק כ"ח קדשו עליה גוים את מלכי מדי) וע"כ שיש לומר מ"ש אבל נ"נ טפסר אין הכוונה על נ"נ עצמו. אלא הכוונה אבל אצל מלחמות בבל שמלכה היה נ"נ כתיב טפסר. והיינו שרי צבא מדי. שהיה טפש בחכמה ושר בשנים. וקצת ראי' לזה דבדפוס ווינעצי' כתוב אבל בנבוכדנצר (בבי"ת) והיינו בענין חמפלת בבל ומלכה נ"נ כתוב מלת טפסר. אבל לא על נ"נ עצמו:

כלי ידים כלו' כלי זיין כתרגומו:

כלי רגלים פרש"י הם הנקראים אשתרוגי' בלע"ז שרגלי אדם דורכות עליהם. כלו' לא ירכוב על סוס למלחמה אלא ברשותך. דומיא דכלי זיין. כי על צורכי המדינה כבר אמר למעלה ועל פיך ישק כל עמי (נזה"ק):

צפונות מופיע כו'. פי' פענח בשתי מילות פע נח ר"ל האחד הופעה דהיינו גילוי. והשני נייחא ר"ל שנקל ונחות לו לאמרם. כי יש חכמים עם היותם חכמים מ"מ הם קצרי יד הלשון להבין ולהורות לאחרים החכמה בגבול מאמריהם אבל יוסף היה יכול זה (יפ"ת):

ר' חזקיה אמר כו'. גם הוא מפרש פענח בשתי מלות אלא דלר"י הנייחא הוא במאמר. ולר"ח הוא ל' מנוחה שדעת הבריות נוחה הימנו שמגלה הצפונות באופן מתיישבות על הלב בטוב טעם בלא משלים וחידות ובדרך קצרה:

צופה פי' צופה ומביט העתיד. שראה אם לא יפקוד פרעה פקידים לחמש את ארץ מצרים על יד איש נאמן נבון וחכם ימותו ברעב:

פודה שהצילם והחיים ברעב ע"ד ברעב פדך ממות:

נביא שידע אמתת החלומות ברוח נבואה כמ"ש עליו אשר רוח אלהים בו. ובתנחומא אי' כשבא לומר לו החלום בקש לבדקו א"ל והנה מן היאור עולות ז' פרות א"ל יוסף לא ראית אלא יפות מראות כו' עד התחיל פרעה תמה א"ל אחרי היית כשחלמתי וכו' ועל זה אמר נביא:

תומך שהיה מעיד המלכות בהנהגתו השררה כאומר ועל פיך ישק כל עמי. כי המנהיג הוא הסומך והמעמיד הקבוץ ובכלל זה היותו תומך נופלים ומחונן עניים וכמו שעשה לבסוף:

פותר חלומות כראוי כמו שפתר לשר המשקים ולשר האופים שמשם לא מוכח שפתר על פי רוח אלהים:

ערום פקח בהקרבת המועיל אליו אגב אורחיה עם שעיקר מובנם לענין אחר כמ"ש לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם שהמובן מדבריו עצה טובה ומחשבות לבו היה כי יתן פרעה את עיניו עליו כי הוא ראוי לכך. וכן היה:

נבון מבין דבר מתוך דבר. כי הבין מהחלומות שלא הורו שניהם ענינים מתחלפין. והשנתו לא היה אלא אות כי נכון הדבר מעם האלהים:

חוזה היינו שבקי בחכמת האצטגנינות. כי בודאי לא יסכימו חכמי מצרים וחרטומיהם בשררת יוסף אם תפקד ממנו זו שהיו משתמשים בה הרבה:

א"ר אחא צפונה אחת שיש כא באתה לגלות עליה. ד"א צפונה אחת גלית עליה שאת בנה היא רחל בכלן כתוב ותגשן. כצ"ל (נזה"ק) משום דקאמר צפנת בל' נקבה יחידה קאמר רב אחא דרמיז הכא על צפונה אחת וניבא ולא ידע מה ניבא (יפ"ת) ור"ל צפונה אחת כו' דאי' ברבינו בחיי בסדר מקץ אמרו במדרש כי אסנת בת דינה היתה משכם בן חמור ולפי שגירשה יעקב מביתו והושיבה בתוך סנה אחד לכך נקראת אסנת. מה עשה יעקב קשר לה כתב בצוארה וכתוב בו כל המדבק ביך מתדבק בזרעו של יעקב. ויוסף שנשאה ראה הכתב ההוא והצניעו. והוא שאמר לאביו בני הם אשר נתן לי האלהים בזה שהראה לו הכתב הזה. ומה שכתוב בת פוטיפרע מפני שגידלה בביתו שכן דרשו חז"ל כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו עכ"ל ונאמן הוא הרבינו בחיי שמצא זה באיזה מדרש. והד"א מפרש צפונה אחת כו' דרמיז לרחל שהיתה צפונה על ידו שעמד בפניה שלא תשלוט עין עשו בה. ופי' פענח שהוא לשון גילוי לפי' זה. שגלה והודיע היותו בנה בודאי במה שנתן נפשו עליה:

עינו רמה ע"ל פ' ע"ח:

אמר הקב"ה כו'. הזכיר זה כאן לומר שמה שנרמז ענין זה בשם שקראו פרעה הוא לרמוז שעבור זה זכה אל הכבוד הזה:

בשבע שני השבע לקמצים רי"א מקמציא לריחיא. רבנן אמרי דקמצתא ודלא קמצתא. כצ"ל והכי פי' דלר"י פי' לקמצים שהיתה התבואה מתוקנת כי מקצירתה מיד היו יכולים להוליכה לטחנה ברחים שלא היתה צריכה דישה וזריה וברירה והרקדה. קרוב למ"ש בשלהי כתובות גבי ירעש כלבנון פריו. והיינו לקמצים שמשעה שהיה הקוצר ממלא קומצו וכפו ממנה היתה מתוקנת. והיינו מקמצא לריחיא. ואפילו גרסינן מן קוצה כדגרס הכא. היינו הא. שפירושו ל' קציצה כלו' מהקציר. ורבנן פי' לקמצים לאוצרות כתרגומו שהאוצרות נקראים קומציא להיותם בחפירות. וכתרגום באחת הפחתים בחד מן קמציא וכדפירש הרמב"ן. וז"ש דקמצתא ודלא קמצתא כלו' שהרבית הארץ תבואה לינתן באוצרות ולזולת זה דהיינו לאכול לשבעה (ועי' יפ"ת ונזה"ק). והמעריך גרס ר' יוחנן אמר מן קמצא לריחיא ולא חסרין כלום. וכתב שפירושו בכל יום היו מוציאים מן הבור לטחון והבור איננו חסר. ורבנן אמרי דקמצתא ודלא קמצתא כלו' לא בבור לבד היתה ברכה זו להיות מקום סמוי מן העין בקרקע. אלא אף בכלים היתה ברכה זו. קמצתא פי' בורות כמו חופר גומץ עכ"ל:

נתן מה שבתחום כו'. להודיענו חכמת יוסף גם בשמירת התבואה (יפ"ת):

מעמדת מקיימת:

ר' נחמיה אמר כו'. שלא יספיק היות כל עיר ועיר שומרת תבואותיה אם לא יתנו ג"כ בתוכן ממיני עפר המקיימים את הפירות כגון חומטין שהוזכרו בפרק במה מדליקין. ופרש"י ארץ מלחה ומשמרת את הפירות שלא יתליע. והערוך פי' חול:

אם מתכנסין כו'. ר"ל שלא נתן בעיר אלא אוכל שדה אשר סביבותיה מה שבתחום העיר לבד כי על ידי ברכת הארץ גם זה היה מספיק לכל עיר ועיר. אבל הרחוק משם יותר אסף לאוצר. ועז"א אם מתכנסין הם כל בני טבריה וכו' אין בם קומץ קומץ וצריכים להביא שמה גם משדות הרחוקים. אלא הדא אמרה שהברכה היתה נתונה באוצרות:

אין בה קומץ כלו' לא יגיע קומץ לכל אחד ואחד מפני רבוי האנשים:

יצאו מכוללות כלו' מעוטרות ושלימות. שעד תשלום כל שבע שנים התמיד השובע הגדול. ובתחילת שני הרעב התחיל הרעב הגדול. באופן שלא היה בין השובע והרעב מדריגה אמצעית כדרך הרעב הבא אחר השובע. והיינו דקאמר עד שהם בשולחן כו' כי הרגע שהיה תשלום השובע ראו הרעב המופלג (יפ"ת):

נכנסו חולניות מפני שהרעב בטבע מוליד חולי כדלעיל פ' פ"ט בשעה שהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין (נזה"ק):

אמרו לא כך כו'. פי' תמהו ואמרו וכי לא אמר יוסף והיה האוכל לפקדון ואיך עתה לא יתקיים דברו. אבל אח"כ ראו כי דברו לא שב אחור כי אותו שהוא שם לפקדון לא הרקיב ולא חש המדרש להאריך (יפ"ת):

בג' ארצות כלו' הארצות הקרובים לאקלים מצרים ולא בארצות הרחוקים כי מי יוכל להביא טרף לביתו מארץ מרחק:

בפנקיא ובערביא ובפלסטיני פנקיא הוא (פעניציא) והוא שם כולל לכל גלילות צור וצידון חבל הים והיא להלאה מקרן מזרחית צפונית למצרים. ערביא היא (אראביאה) שהיא למזרח מצרים ממש ונמשכה לדרום העולם עד ים אוקינוס וכוללת ארצות רבות. פליסטינא היא ארץ כנען אשר הנחיל ה' לישראל. והאומות קראוה כן ע"ש פלשת. והיא צפונית מזרחית ממש למצרים (באור רמ"ד):

כפאן למול דאמירה זו לענין מילה דכתיב בה אמירה שש אנכי על אמרתך (מת"כ). עוד י"ל שלמדו מג"ש מתיבת לכם הנאמר כאן למה שנא' המול לכם כל זכר (במ"ח). והטעם שצוה להם למול הוא שיוסף ראה שעתידין ישראל לבוא בגולה במצרים ויתערבו שם כמו שפרש"י על קוצר רוח ועבודה קשה. וא"כ פחד אולי גם אות ברית ימנעו לקיים כמעשה מצרים. ואם ח"ו בשר קדש יעברו לא יהיה להם תקומה בגולה. מה עשה יוסף חשב מחשבות ליתן אות ברית אף למצרים. וא"כ אף ישראל לא יעברו ולא יהיה להם חרפה במצרים (יערות דבש):

אלא החייתנו תוספת הה"א מורה על שהחיים בעוה"ז ובעוה"ב כדרכם ז"ל לדרוש התבה עם התוספת וזה במה שנמולו ע"י גזירתו (מת"כ ויפ"ת):

את המאושרים דרשו מלת אשר לשון אושר. שלפי פשוטו תחסר מלת בר. ור"ל שלפי שכבר נתפשט הרעב על כל פני הארץ הוצרך לפתוח מיד האוצרות החשובים שהם הגדולים להספיק לבהם מזון (יפ"ת):