עץ יוסף על בראשית רבה פה:ב

כדי לסמוך ירידה. דכי היכי דירידת יוסף ירידת מדרגה. כן ירידת יהודה ירידת מדרגה כדאמ' ירידה היא לו שנשא לנכרית וקבר אשתו ובניו ורש"י בחומש פי' כדי לסמוך ירידה לירידה לומר שבשבילו הורידוהו מגדולתו כשראו בצרת אביהם אמרו אתה אמרת למכרו אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך. והכי אי' בש"ר פ' מ"א (יפ"ת):

לסמוך הכר להכר שע"י שאמר יהודה הכר נא הכתונת בנך היא. נאמר לו הכר נא למי החותמת כדלעיל בפרשה הקודמת:

לש"ש שבקשה להבנות מבית יעקב כדלקמן:

אף זו לש"ש פליגי אכל הנך אגדות דלקמן פ' פ"ו דמשמע דכוונתה לשם זנות (יפ"ת):

רואה היתה כו'. והיתה משתדלת לקיים הכוונה האלהית. שאע"פ שגזרת המערכה השמיימית אמת. ההשתדלות האנושי מועיל מאד (יפ"ת):

להעמיד ממנו כן דאסנת בת פוטיפרע היא בת פוטיפר גופיה:

ולא כל אשר דהוברי שמים לא ידעו לכוין כל מה שיהיה ממש אלא קצת הדברים:

לא היה צ"ל אלא ויעש ה'. פירשתי לעיל פ' י"ח ע"ש:

אויל מרודך שמלך בין נ"נ לבלשצר. והו"ל לומר בקצרה וימת נ"נ וימלוך תחתיו אויל מרודך וימת אויל מרודך וימלוך בלשאצר. ולא לכתוב כן דמשמע דבתר נבוכדנצר אתא בלשאצר:

כדי לסמוך כו'. אבל אויל מרודך צדיק היה שהרי נשא ראש יהויכין ויוציא אותו מבית הכלא וינשאהו:

קוצץ לקוצץ קוצץ הוא מלשון קוץ ודרדר. והוא כנוי אל גודל רשעתו שהיו רעים לשמים ולבריות וכענין שנא' ובליעל כקוץ מונד (האב"א):

גאותן לגאותן שנ"נ אמר אעלה על במתי עב וזה הוציא כלי בהמ"ק ונשתמש בהן מרוב גאותו:

הפסק מלכות דנ"נ נפסקה מלכותו ז' שנים שנטרד מן בני אנשא ובלשאצר נפסקה מלכותו בלא עתו ויהבת למדי ופרס:

והן הוא בשנת שלש כו'. כלומר והיכן הוא פרשה זו בשנת שלש למלכות בלשאצר שלא נכתבה פה. שמאחר שזה היה בימי בלשאצר ה"ל לכותבו קודם מלכות דריוש. ומיהו מקמי עובדא דהוצאת כלי בהמ"ק לא הוה אפשר לכותבו אע"ג דמקדמת דנא הוי. דהא צריך למיסמיך עובדא דבלשצר לנבוכדנצר מן הטעמים הנ"ל. הילכך ה"ל למכתביה בין בה בליליא ובין ודריוש מדאה (יפ"ת):

דברי פיוטים הם ר"ל מדכתבו הדברים שלא כסדר ידעו הכל שכמ"ש לו ברוה"ק כן כתבו הנביא. דדברים הנכתבים בשכל האנושי יש להם סדר. אבל הנאמרים ברוה"ק שיש בהם כוונות נסתרות יתכן שלסיבה זו הפך הסדר. וזהו כמ"ש אין מוקדם ומאוחר בתורה:

כדי לסרג כו'. פרש"י לפיכך הרחיק שנת שלש וכתבו סירוגין שלא תאמר אותן הדברים לבדו נאמרו לו בחזון אלא מלמד על הספר כולו כשם שאותו דבר נאמר לו בחזון כמ"ש שם חזון נראה לי. כך כל הספר כולו אינו אלא דברי נבואות ודברי חזון. לסרג פי' לחבר ולארוג (רש"י). וגירסת הילקוט כדי לסיים על הספר שלו שאמר ברוה"ק. והכי דייק טפי כמו שכתבנו (יפ"ת):

מתבעי מימר ויוסף וגו'. כלו' הספור שנכתב בפסוק ויוסף הורד מצרימה:

אמרו ונפזר עצמנו מילתא אחריתי דריש השתא דהיינו למה נאמר מאת אחיו. שהכוונה להבדיל מאחיו שלא ימצאו מכונסים (יפ"ת):

השטר מצוי לגבות דלפי שהיו כולם משותפים באותו חטא. לכך אמרו שאף העונש אינו ראוי להיות אלא בדבר הנוגע לכולם יחד. ולא לתפוס כל אחד בפני עצמו:

אמר להם הקב"ה כו'. כלו' טועים הם בדעתם וראוי לומר להם כן (יפ"ת):

אין אחד נתפס כו'. בתמיה וזהו שנענש יהודה לבדו במות אשתו ובניו. ובמה שנא' לו הכר נא כדלעיל פ' פ"ד אלא שלא יהיב יהודה אלביה:

מצא ב"ח כו'. שפי' עון עונש כמו גדול עוני מנשוא. ועתה מצא מקום לענשם בגלות כי הם מכונסים. מה שאין כן עד עכשיו. ור' לוי דחי דאין ל' מצא ראיה שהוא לשון מיצוי:

ממצה החבית כלו' שפקד עונינו בשלימות ולא נתן לנו חנינה כלל שנתן כולנו לעבדים כממצה החבית ואינו מניח יין כלל זולת השמרים:

בואו ונפרנס עצמנו הזווג נקרא פרנסה בל' גמרא (יפ"ת) והנזה"ק פי' דפרנסה היינו סיפוק צרכי נדוניא השייך לנשואין:

ירידה היא לו כו'. י"ל דדייק דה"ל למימר סתם וירד יהודה ולמה דקדק לומר מאת אחיו. אלא ללמד שהיה לו ירידה כלפי אחיו במה שנשא כנענית. דס"ל דבת איש כנעני כפשוטו (ועי' בנזה"ק):