עץ יוסף על בראשית רבה עג:ה

עד שלא תלד כו'. וז"ש אסף אלהים את חרפתי דהיינו סורחני אם יקרה שישבר איזה כלי שיש לי לתלות בבני:

מאן אכל הא מקמתא מלאכת רעהו ת"י מקמתא דחבריה (מוסף הערוך). אבל אין בת"י שלפנינו כי תרגם עיסקא דחבריה. ורש"י במדרש פי' מקמתא שם דבר ור"ל איזה דבר שיהיה הן מאכל או כלי נקרא כן (בל"א עטוואש איין זאך) ואולי כן הוא:

ברך בנך:

מאן תבר כו'. מי שבר כלי זה:

אסף אלהים את חרפתי בפלגש בגבעה. מרבויא דאת דריש שדברה ג"כ על העתיד בנבואתה. וכן מ"ש בימי ירבעם. דשוות הן הדרשות ויבואו שתיהן:

בפלגש בגבעה שאמרו כו'. ונסתלקה חרפה זו ע"י בנות יוסף. והן בנות שילה המחוללות שחטפו לנשים וידוע שיושבי שילה מיוסף היו. וה"ק ע"י בן זה אסף אלהים את חרפתי מבנימן. ואמרה כן להזכיר חיבת הבן הנולד לה (יפ"ת):

אסף אלהים את חרפתי בימי ירבעם. אמרה כן לומר שחבה יתירה נודעת לה שה' קנא קנאתו והמית את אביה מפני שביזה את ירבעם שהוא מיוסף ואסף חרפתו. ולהכי מייתי הכא פירושא דויגפהו ה' (יפ"ת) וע' לעיל פרשה ס"ה סי' ט"ז:

ולמה ניגף כו'. הנה חשב ד' סבות. אחד מפני שהרג לישראל והעביר צורתן. הב' על שחרפם ברבים ולא זכר כי ישראל בכלל המה טובים. הג' מפני שתלה ממלכת ירבעם (שהיה באמת ע"פ ה' ע"י אחיה השלוני) בהתחזקות רקים ובבני בליעל המתפרצים. וכן על שלא ביער ע"ז מביתו. כי אח"כ כתיב שאחריו אסא ביערם:

ק"ו זה ציור מוסרי לקחת ממנו מוסר השכל: