עץ יוסף על בראשית רבה סח:יג

פתר קריה בגלות. שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים:

המד"א שלח מעל פני ויצאו. ופי' ויצא יעקב מבאר שבע מא"י שהוא מגור הטובה וההצלחות:

אשר הוגה ה' ביום חרון אפו ופי' וילך חרנה שהלכו משם עד חרון אפו יתב':

עד אפס מקום ר"ל ויפגע במקום מרמז למה שנא' על זמן החורבן עד אפס מקום. והיינו כדדרש באיכה רבתי הוי מגיע בית בבית הגעתם חורבן ראשון לחורבן שני וכו' עד אפס מקום וכו' (נזה"ק):

אותוי פי' אותיות של זה הם אותיות של זה:

יולדת השבעה וגו' נפחה נפשה באה שמשה:

וישם מראשותיו כי ירד מראשותיכם כי שימת האבנים מראשותיו רמז לירידה וההשפלה (יפ"ת):

רומיה אמין שתין ועל היותו גבוה רמז באומר מגיע השמימה ע"ד ערים גדולות ובצורות בשמים (יפ"ת):

מעלים בו כלו' שהיה להם ע"י זה עליה מעלת גדולה בצאתם מכבשן האש (נזה"ק):

ומורידים בו פי' לצלם ודמות שהעמיד שעל ידם היה לו ירידה (נזה"ק):

אפזים בו ור"ל שנתגרו בו בצלם להשפיל מעלתו שהרי היה בידם לברוח ולא ברחו ודברו קשות בנבוכדנצר. כדלקמן בויק"ר פ' ל"ג:

והנה ה' נצב עליו כו'. על יעקב לעשות הצלה לזרעו זרע קדש אלו חמו"ע עד שנבוכדנצר בעצמו אמר להם לצאת מתוך כבשן האש (נזה"ק):

ד"א והנה מלאכי אלהים זה דניאל. והסולם היינו צלמו של נ"נ כדלעיל. ועי' עוד מזה בחזית פסוק אמרתי אעלה בתמר:

והוצאתי את בלעו מפיו וא"ד שהיה לו תנין. כצ"ל (יפ"ת) שאיידי דמייתי קרא מייתי נמי האי פירושא:

שבלע כל מה כו'. והיה מאמין שיש בו צד אלהות. והיה משתחוה לו כמו שסיפר בספר יוסף בן גורון:

הה"ד והוצאתי את בלעו מפיו. כלו' שנבטלה אותה הבליעה שהיה דרכו לבלוע תמיד: