עץ יוסף על בראשית רבה סה:יט

מהרת למצא את הברכה. דהל"ל מהרת לצוד או להביא ואמר למצא כמוצא מציאה שלא בזמנו והיא הברכה. ובודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אך משינוי לשון דרשינן שנצנצה רוה"ק בפיו לרמוז גם על מהירות הברכה. וגם התשובה כי הקרה ה' אלהיך לפני יתישב על דרך זה כי ענה לומר שבזכותו נתברך קודם זמנו. וכן יתפרש ג"כ כמשמעו (נזה"ק):

בן ע"ה דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. ואברהם מת בן קע"ה דאברהם בן מאה בהולד לו יצחק:

ואתה בן ס"ג כדאי' לעיל סוף פרשה ס"ב:

אם לקרבנך ומפרשים כי כמו דהא. ומר מפרש דהא כבר הקרה ה' לפני שתיבת לפני רמז על מה שהיה לפניו שהקרה ה' האיל. ומר מפרש דהא כבר הקרה ה' לפני היינו הזווג דכתיב שם הקרה נא לפני היום:

למאכלך עאכ"ו הכוונה דמ"ש הכא מדוע מהרת שנתיירא יצחק שמכח שמיהר עצמו לא היה נזהר לשחוט כראוי. ואי' במסכת חולין (דף ה:) בתוס' דבדבר איסור של מאכל אין הקב"ה מביא תקלה לצדיק וזהו שאמר למאכלך עאכו"כ שאין הקב"ה מביא תקלה בדבר מאכל של איסור. שהוא מגונה שיאכל צדיק דבר איסור (ידי משה):

לעורבא דאייתי נורא אקיניה. משל היה ביניהם על כל מי שמזיק את עצמו במעשיו או בדבורו שהוא כעורב שהביא פעם אחד אש על קינו בבלי דעת להתחמם בו וקנו נשרף. וכן יעקב אבינו הזכיר שם שמים מפני יראת שמים ונכוה בו. שבעבור זאת חשב יצחק כי אינו עשו:

שאין עשו מזכיר שם שמים. לא מפני רשעתו כי צדיק היה בעיניו. אלא חשב שהיה נזהר שלא להוציא ש"ש מפיו לבטלה ובמקום הטנופת (יפ"ת):

נשפכו מים כו'. כלומר נבהל ונרעד כאילו היו מים נשפכים על שוקיו ודרך המתפחדים שמעיהם מתרפים. וכבר נתבאר אגדה זו לעיל פ' מ"ד סימן ד' ע"ש:

במרפקו פי' תחת אצילי ידיו אצל הגוף:

אל תשוע לשון שעוה ובילקוט מסיים ביה אל תהי לבך כשעוה: