עץ יוסף על בראשית רבה נו:ב

הואיל וחמור אינו רואה כו'. דאל"כ למה הקישם לחמור ה"ל למימר שמרו פה החמור. ואגב אורחיה קאמר נמי שעבדים דומים לבהמה דלא תפסי בהו קידושין מדקאמר עם החמור ולא קאמר והחמור:

ואמתך ובהמתך הקיש אמה לבהמה. דאל"כ לימא גרך מקמי בהמתך ויסמוך אדם לאדם:

עתיד המקום כו'. רמז שצפה ברוה"ק שעתיד המקום הזה להיות רחוק מבעליו דהיינו ישראל. שיהיו בגלות וטעם נבואה זו להראות לו שישובו בנים לגבולם בזכות העקידה. ולכן אמר שבו לכם עם החמור כדמפרש ואזיל:

ולעולם כלומר וכי תימא לעולם:

ת"ל זאת מנוחתי כו'. נראה דגרס ת"ל שבו לכם פה כמד"א זאת מנוחתי עדי עד פה אשב לכשיבא אותו שכתוב כו' פי' שהראיה דשבו לכם פה רמז לישיבת ארץ ישראל מדכתיב התם פה אשב. ופי' לכשיבא אותו שכתוב בו עני ורוכב על החמור שהוא משיח תשבו פה (יפ"ת):

מה יהיה בסופו של כה יהיה זרעך. שאחר שנתיעד כן והזרע הזה הוא יצחק דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ועתה מצוה לשוחטו היה בספק אם דרך נסיון נאמר לו. או שחזר בו לאיזו סיבה ולזה אמר עתה יתברר לי מה ענינו (יפ"ת). אבל יותר נראה דה"פ הא דאמר אברהם עד כה ולא אמר עד פה או עד הנה. נצנצה רה"ק בפיו לרמוז על הבטחת כה יהיה זרעך. כאילו אמר נלך ונראה מה יהיה בסופו של כה שבודאי לא יבוטל הבטחה זו. וניבא ולא ידע מה ניבא:

ונשובה אליכם פיו בשרו שהוא חוזר. כצ"ל וכן הוא בתנחומא. ופירושו שרוח נבואה נוססה בו ונתנבא שישובו שניהם וניבא ולא ידע מה ניבא שהוא נתכוון לומר ואשובה. ויצא מפיו ונשובה (יפ"ת):

הכל בזכות השתחויה. שלכן אמר ונשתחוה אז ונשובה. והענין שהשתחויה מורה על גדולת ההכנעה לפניו יתב' מפני יראת רוממותו עד שישתחוה ויפול לפניו מלא קומתו ארצה כאילו הוא אין ונתבטלו כל כחות גופו בעת ההיא עד שיפול באין כח מרוב הציור הזה. ולכן אין מעלה יותר מזה:

אברהם לא חזר עם יצחק:

לא נגאלו כו'. כמו שבארנו. שאז באו לתכלית הכרת חסדי ה' וגדולתו יתברך לכן נגאלו. וכן התורה וקיבוץ הגליות ותחה"מ:

ונכרעה כו'. דבתחה"מ איירי כמו שדרשו חז"ל כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה. ואח"כ כתיב נברכה לפני ה' שעומדים בחיים (מת"כ) ור"ל נשתחוה לפי שנכרעה במיתה ושוב נברכה ונקומה לפני ה' עושנו לתחיה בזכות השתחויה זו: