עץ יוסף על בראשית רבה לב:ה

כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום. ורמז במ"ש אנכי והלוחות פותחין באנכי על התורה שניתנה למ' יום דהיינו מ' יום שעמד משה בהר לקבל הלוחות. שבארבעים ימים אלו למדו הקב"ה כל התורה. והם עברו על התורה על דברים שאפילו לא נתנו ראויים הם להכתב כגון כל מצות המושכלות ובפרט במה שבין אדם לחבירו (מת"כ):

אמר ריב"ז כו' שאין ליחס מדת עונשם לזמן נתינת התורה דאכתי לא ניתנה (יפ"ת):

קלקלו את הצורה כמ"ש ויק"ר סוף פ' כ"ג כל מ' יום עוסק הקב"ה בצורת הולד. ולסוף מ' יום היא הולכת ומתקלקלת עם אחר וכו' מי מפסיד הקב"ה שמאבד סממניו עכ"ל. וזהו קלקול הצורה. ואפשר לפרש שעל שחטאו וגרמו להביא עליהם המבול למחות צורתם (יפ"ת):

לפיכך מ' יום ומ' לילה ואע"פ שנידונו כל י"ב חדש כדאמרינן לעיל פ' כ"ח סי' ט'. מ"מ עיקר צערם היה בארבעים יום של ירידת המבול. וכן מפורש בזוהר פ' זו (נזה"ק):

קיומיה פי' זה השר שלהם (א"א). או פירושו הברואים שהם מקימים את הארץ וכמ"ש דור הולך וגו' ובכן והארץ לעולם עומדת:

יקומינה הממון שמעמידים האדם על רגליו (א"א) והמוסף הערוך כתב בל"י ארץ נושבת:

זה קין דכתיב ויקם קין. ובודאי דקרא אכולהו קאי. אלא מדנקט לה בלשון יקום דריש דרמיז אקין או על השר או על הממון (נזה"ק):

שהיה תלוי ברפיון פירש הערוך באויר. ואולי הכוונה שהגזרה היתה רפויה ותלויה עד המבול. וכדאיתא בק"ר פ' אם יוליד שקין חי עד המבול:

וימח את כל היקום אשר על פני האדמה. דמשמע שהיה תלוי ברפיון ע"פ האדמה. אבל מקרא דהכא ליכא למידרש דמוסב על ומחיתי לומר שנמחו מעל פני האדמה (נזה"ק):

זה שיכון לכינוס בהמה כו'. פי' זה שיכון ושייך לכינוס בהמה כו' שטרח לקבלם ולכנסם מן ההרים והגאיות והמדברות אל ביתו שבעה זוגות בטהורים בכל אלו השבעה ימים קודם המבול. וכן כתב הרמב"ן ששנים לקיום המין באו מאליהן כדכתיב שנים שנים באו אל נח. אבל הז' טהורים שלקח לקרבן כתיב בהו תקח לך דמשמע שיתעסק הוא בלקיחתם לטרוח במצוה (יפ"ת):