עץ יוסף על בראשית רבה כה

בתוך טימוסן טימוס הוא ספר ופנקס שכתובים בו שמות אנשי העיר והמדינה ודורש שמ"ש ואיננו פירושו איננו כמו שהתחיל להתהלך עם אלהים ולא נשאר במדרגה זו וע"כ לקח אותו אלהים מדה"ד שדן אותו ולקחו מן העולם. ובתחילה היה נכתב בטימוסן של צדיקים ואיננו שם שלקח אותו משם וכתבו בטימוסן של רשעים. ודעת רבי איבו שהיה חנף פעם צדיק ופעם רשע. בתחלה כתיב ויתהלך חנוך את האלהים. ואח"כ ואיננו במדרגה זו שלא התהלך אתו. ואח"כ כי לקח אותו האלהים. ולקיחת אלהים הוא לשבח ולטובה כי נשתנה עוד הפעם לטובה. על כן לקחו בעודו במעמד טוב ולטובתו שלא ישוב לכסלה:

אסלקנו לקט משמע פתאום בלא זמנו:

בר"ה דנו אלהים לשון דין (רש"י):

אין אנו מוצאין מיתה לחנוך. שמ"ש כי לקח אותו אלהים אינו על המיתה אלא כמ"ש באליהו שנכנס חי בסערה השמים. כי היום לוקח גו':

לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה שמתה פתאום בלא זמנה. וכן חנוך מת פתאום. ויתכן שאלה השואלים היתה כוונתם לרעה שראוי לעשות אותן אלהות. על כן השתדלו חכמים לדחותם. אך דעת הזוהר והמקובלים שחנוך לא מת ונעשה גופו אש לוהט וכאמרם ז"ל חנוך הוא מט"ט וכן הוא בספר הישר באריכות שלוקח לשמים:

ואיננו כי לקח אותו אלהים. דיתורא הוא אתי לאורויי שמת:

לא המדרש הוא השם. כלומר מדרש הטעם אינו מענין השם. וכן לא השם הוא מענין הטעם. דלא ה"ל למימר אלא נח זה יניחנו או נחמן זה ינחמנו. אלא בשעה שברא כו':

השליטו על הכל כדכתיב ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים וגו':

נשמעת לחורש לחרוש טוב ולא מרדה בו. וכן התלם היה נשמע פי' מצליח מה שנזרע בו. וגירסת הילקוט התלם היה נשמע ליחרש. וכן לקמן לא היה נשמע ליחרש ופי' שיחרש:

מרדו עליו כהא דאמרינן לעיל פ' י"ט סי' ב' גבי וירדו בדגת הים וגו' אם זכה רדו ואם לאו ירדו:

לא היתה נשמעת לחורש כו'. אלא בטורח גדול ועמל מרובה בחרישת התלם שהיה קשה כצחיח סלע. וכן בבהמות החורשים שהוכרחו לרדותם תמיד בהכאה רבה וברחו תמיד מרשות האדם והאדם היה תמיד רודף אחריהם:

כיון שעמד נח נחו ושקטו כי מאז היו כפופים לבני אדם ברצון טוב. ועל זה נקרא נח. ונרמז הדבר ג"כ בגז"ש. וממנוחה זו נמשך ג"כ נחמה לאדם שעל זה אמר לאמר זה ינחמנו ממעשינו. ובתנחומא אי' זה ינחמנו וכי נביא היה כו' כשנא' לו ארורה האדמה בעבורך אמר לפניו רבש"ע עד מתי. א"ל עד שיולד אדם מהול ממעי אמו. כיון שנולד נח אמר למך זה ינחמנו עכ"ל וכן הוא בילקוט בשם מדרש אבכיר:

ב' פעמים כתיב עיין לעיל סוף פרשה כ"ג:

ב' פעמים שהיו המים כו' פי' שעלו המים הזדונים ממעמקי התהום לעשות דין בגופן ב' פעמים ביום אחת בשחרית ואחת בערבית כלפי מה שפגמו במדת יום ובמדת לילה (נזה"ק):

כמו חללים שוכבי קבר. רמז לבני דור אנוש שקדמו לנח שאף שוכבים שלהם בקבר היו חללים. שנדונו גם בקבר במי תהום העולים עליהם בכל יום ב"פ. ודי בזה חרפה ובוז לנפש שאין לה מנוחה ע"י בזיון הגוף:

ואף נייחא האמור כאן נייחת קבר. ועל שם זה נקרא נח. דבודאי שנקרא נח מן הטעם המפורש בכתוב זה ינחמנו וגו' שגם נחמה נקרא מנוחה כדלעיל. אלא דמפיק לה בלשון מנוחה לרמוז בו אגב גם כן ענין נייחת קבר. וכן צ"ל למ"ד שנקרא נח ע"ש קרבנו. וכן למ"ד ע"ש נחת התיבה (נזה"ק):

ע"ש קרבנו שתקבל ברצון:

את ריח הניחח וכן נח הוא מלשון ריח ניחוח:

לשם נחת התיבה נקרא נח. כדכתיב ותנח התיבה ובו היה תחלת התשועה במעוט מי המבול לצאת מן התיבה:

לא שימשו המזלות. לקמן פ' ל"ד. ולפיכך נקרא נח לפי שנחו המזלות בימיו. ואע"ג דרבי יוחנן כבר דריש לה לעיל מקרא אחד יוצא לכמה טעמים:

לא שמשו המזלות כו'. ס"ל כמ"ד צהר מרגלית כדלקמן פ' ל"א. ובירוש' פסחים איתא להדיא דמ"ד צהר זה מרגלית אתי כמ"ד לא שמשו המזלות בימות המבול:

שלא שבתו דרש עוד לא ישבותו כמו שלא שבתו עד עתה:

וא' שהוא מתגלגל ובא לעולם לעתיד. כצ"ל מת"כ וכן הוא באג"ש פ' כ"ח:

לשמוע את דבר ה' והיינו שכחת התורה שהתורה מתמעטת דור אחר דור ולעת קץ ת"ח מתמעטים ביותר וכמעט תורה משתכחת מלומדיה לגמרי וכמבואר בפרק חלק (נזה"ק) ועיין בענף:

אוותנטיא פרש"י והערוך ממשלה וחוזק. ועיין מ"ש בר"ר:

בימי שאול שהרי בעבור חטאו בא הרעב על שהמית את הגבעונים:

גרופית של שקמה ענף אילן שקמה. ועיין ירושלמי פ"ב דע"ז שנתמעט זכותו על שחטא בעמלק ע"ש ושקמה הוא אילן סרק. והוא דרך משל:

שילא חטא ויוחנא משתלמא ע"ד טוביה חטא וזיגוד מינגד והוא משל לכל לוקה בשביל אחר (יפ"ת):

לזגג פי' אומן העושה כלי זכוכית. ועיין מ"ש בר"ר:

בני אדם שפופים נמוכים ושפלים בכח צדקתם:

ב' באו בימי אברהם מדכתיב מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם מכלל דהוו שנים בימי אברהם וקרי לזה השני רעב הראשון לגבי יצחק (יפ"ת):

ואחד בימי אברהם והא דכתיב הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם דייקינן דראשון אחר היה שלא בימי אברהם. והיינו בימי למך אג"ש:

בצירות גשמים מועטים:

שנה עבדה עשתה פירו':

רעב של מהומה פרש"י נפלה מיתה בבהמות ונתייקר הבשר עד שהיו מוכרחים ליתן בעד ראש חמור שמונים כסף. ובב"ר פ' ס"ד פרש"י מהומה אוכלים ואינם שבעים. ועיין עוד מ"ש בר"ר:

מ"ב סאין היו ונעשו מ"א כתב הז"א בריש רות רבה שהיה כתוב מב' סאין היו ונעשו מא'. וסבר המדפיס מ"ב סאין ר"ל מארבעים ושתים סאים היו בסלע ונעשו מ"א ר"ל מארבעים ואחת. והדפיס כן. אבל באמת פירושו מב' סאין ר"ל משני סאין היו בסלע ונעשה מא' ר"ל מאחת. שנתייקר השער ונעשה סאה אחד בסלע וכ"כ בנזה"ק:

והא תני כו' עד אפילו סאה בסלע לא יצא לח"ל. רש"י ז"ל מסיים בגירסתינו ואילו אלימלך יצא לפיכך נענש. ולפ"ז הא דקאמר והא תני לא יצא כו' בניחותא הוא. כלומר דלכך נענש מן הדין. וכן פירש במת"כ. ויש גורסין ותניא לא יצא כו' וכן עיקר (נזה"ק):

סאתים של חטים הולכות בסלע הוא כפול משער הנהוג דהוא ד' סאין בסלע כדתנן פיאה (פ"ח מ"ז) עירובין (פ"ח מ"ב) כלים (פרק י"ז מי"א):