עץ יוסף על בראשית רבה טז

ונהר יוצא מעדן כו' פי' מאחר שכתב להשקות את הגן. שהיא אחת מעבודות הגן. וכתיב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה. הרי שעל האדם היה מוטל להשקות הגן. וכן האדם קודם החטא היה סותם מוצא הנהרות ופותחן להשקות הגן והיה בו גבורה גדולה כזו כמ"ש בסמוך. ולכן פתח בהאי קרא דאיירי בתקפו וגבורתו. ואותו תוקף ראוי היה להיות כן לעולם באדה"ר:

ויהלך שהלך בעצת הנחש משנה פניו. שניטל זיוו ממנו. ותשלחהו שנטרד מג"ע וכדלעיל פ' י"א:

רבי סימון אמר עמו חכמה כו'. דהכא כתיב גבורה בהדיא:

עמו חכמה וגבורה בשעה כו'. אדם הראשון כשהיה עמו ית'. שהי' מושלם לבוראו היה לו חכמה וגבורה. דהיינו קודם חטא. ומפרש הן יעצור במים שתחילה היה פותק במגרופית אחת הוא כמו עץ מתוקן לסתום אמת המים שבגינה שיתקבצו המים וימלאו את הגינה ובזה משקה כל הגינה ואח"כ פותח:

ופותק הוא מלשון פותקין מים לגינה שבת י"ח:

ואלו הן ד' ראשי נהרות כו'. כמפורש פישון וגחון וחידקל ופרת:

פישון שהוא מגדל פשתן שמשקה השדות שנזרע בהם פשתן. וכ' רש"י שהוא מצרים כמו שכתוב ובשו עובדי פשתן. לפי שהשתנות הזרעים בא מהשתנות המים:

בשופי בלט ובנחת מלשון וילך שפי. או פירושו בשופי בריבוי מלא וגדיש לפי שלפשתן צריך ריבוי מים ולכן נקרא שמו פשתן ע"ש פשוי שהוא הרבוי:

מגיד מראשית אחרית הפסוק מדבר על העתיד. כי הוא אחד מבני עבר בן יקטן ונקרא שם מקומו על שמו. וכן כוש ואשור. ואין פסק שבימי משה היו מדינות מפורסמות נקראות כן על שמות האנשים אשר בנאום אך לפי שהתורה היתה כתובה כבר כמ"ש בש"ר סוף פ"ה שאמר משה נטלתי ספר בראשית. ולפי שהיה עוד אחד שנקרא שמו חוילה והוא בן כוש בן חם וגם הוא בנה עיר וקרא על שמו החוילה נתן סימן על שם הזהב לבאר שהוא מבני עבר בן יקטן ששם היה הזהב:

זהב ודאי וזהב הארץ ההיא טוב. שמה שנתן הקב"ה זהב לארץ. הוא טובה גדולה הן בבית שאין צריך מקום גדול ויוכל לשמרו. וגם בלוויתא בדרך הוא טוב שיכול לישא אותו עמו וכשפורט א' מסתפק ממנו הרבה:

אמר ר"ל לא היה כו' לא היה כדאי שיברא דבר זך ויקר כמוהו. אם לא שמשתמש לעניינים אלהיים לבהמ"ק. והיינו טוב דקאמר:

אמר ר' איבו את סבור כו'. לכאורה נראה דצ"ל ועינו כעין הבדולח (במדבר י״א:ז׳) א"ר איבו את סבור כו' יגיד עליו רעו שם הבדולח ואבן השוהם מה זה אבן טובה אף זו אבן טובה. ופירושו שאצל המן היינו יכולים לטעות שפירושו כבדולח הזה של פטמין (פי' בדליו מין שרף הנוטף מעץ וידוע בארץ מזרח. והשרף הזה כמראה צפורן איש ותועלתו ספרו הרופאים). ומתרגמי המקרא בלשון יוני ורומיי תרגמו בדליון (מוסף הערוך) ואמר רבי איבו שהוא טעות. והביא ראיה מכאן שם הבדולח ואבן השוהם מה שוהם אבן טובה אף בדולח אבן טובה. ומה בדולח זה אבן טובה. אף בדולח דשם אבן טובה. אבל המת"כ והנזה"ק הסכימו לגירסת הילקוט יגיד עליו רעו ואבן השוהם מה זה אבן טוב כו' ולפי דבריהם ה"ק המד' שם הבדולח ואבן השוהם א"ר איבו את סבור כבדולח הזה של פעמים. ע"ז השיב יגיד עליו רעו מ"ש ואבן השוהם. מה שוהם כו':

שהוא חד בקולו שקולו נשמע למרחוק כדאמר בסמוך:

פרת אוותנטין בלשון יוני מלכות ושררה מוסף הערוך ור"ל עיקר ומבחר שבכל נהרות. ודייק מדכתיב הוא פרת. הוא הגדול הידוע כדכתיב עד הנהר הגדול נהר פרת:

אובל אוותנטין דמה שכתוב דניאל ח' ג' ואני הייתי על אובל אולי. אובל שם הנהר. ואולי שם המקום. ודייק דאובל גדול שבנהרות מדלא קאמר נהר אובל. ומדכתיב אובל בלי זכירת נהר משמע שהוא נודע וחשוב (יפ"ת):

והכתיב ואני הייתי על יד הנהר כו'. וקשה בין לרב ובין לרבי חנינא. ומשני אלא לפי שדניאל ראה ב' חלומות אחד בחדקל ואחד באובל (כדכתיב (דניאל ח׳:ב׳) ואראה בחזון ואני הייתי על אובל אולי):

וחדקל (נראה) גדול מאובל. פי' מראה החזון שהיה על חדקל היתה גדולה מהמראה שהיתה על נהר אובל. לפיכך קראוהו גדול נגד המראה של אובל. אבל לעולם יכולין לומר פרת גדול. וגם יכולין לומר אובל גדול:

והלא הוא בברייתו של עולם כו'. לרב פריך דאי פרת גדול היה ראוי שיקראהו גדול כאן כמו שנקרא בפ' דברים וביהושע. דהכא עיקר עניניהם. ומשני דלעולם פרת הוא הגדול ומה שנקרא שם גדול בפירוש. הוא על שם שמקיף את א"י. דשם מיירי בירושת הארץ. ולאורויי לן בזה מעלת א"י. דבס' בראשית לא כתב רק ברמז מעלת פרת מצד עצמו. אבל בפרש' דברים וביהושע ששם אשמעינן מעלת פרת מצד שדבוק לא"י ע"ד עבד מלך מלך. נכתב בפירוש שם נהר הגדול נהר פרת:

הדבק לשחון פי' הערוך לשון חום. כלומר תקרב לחום ויחם לך. ובריש ספרי הגירסא הדבק לשחוור. ופי' הדבק לשר וקצין שקורין שחוור. וישחון לך ישתחוו לפניך הבריות. מלשון שחי ונעבורה. כן נ"ל לפרש המאמר כמו שהוא לפנינו (וע' בנזה"ק ובילקוט):

אעברת נהרא בנה מיד כשעברת הנהר בנה שמה שהוא א"י וכוונת רב על רוחב הנהר וכוונת שמואל על אורך הנהר. וע' בערוך ערך ואני:

תרבקנה. שם מקום:

הוא פרת הוא נהר כבר שהרי פרת נקרא נהרות בבל וכמ"ש בשוח"ט מזמור קל"ז דמצד האחד פונה לבבל וכתיב בריש יחזקאל בארץ כשדים על נהר כבר. וכשדים הוא בבל וכבר הוא פרת והכל א':

שפרה ורבה כלומר אע"פ שתחלתו קטן מאד. שוב פרה ורבה עד שעוברים אותו בספינות:

שמימיו פרים ורבין הזרעים כדלקמן (מת"כ):

פרת שמפרה והולך כו' כך הוא הגירס' בהרבה מדרשים ומפרה פי' שמחסר. כמו ופרא מן מה דאת לביש דלקמן סוף פ' כ'. ור"ל שמצד רחבו למעלה מתמעט והולך עד שכלה במקום צר כמגריפה (נזה"ק) והא"א ומת"כ גרסו פרת שמפריד והולך עד שכלה ופותקין אותו במגריפה. פי' שבראשו הוא קצר עד שסותמין אותו במגריפה אחת על עפר. ויש גורסין פרת שמפרש והולך עד כו'. ופי' שמתפרש לנהרות קטנות לצדדים עד שנשאר הנהר עצמו קצר עד שכלה במגריפה:

כבר שמימיו כלין מצד רחבו למעלה. והאדם אומר כבר היו המים ועכשיו עברו והלכו להם:

שפירותיו גסין גרעיני התבואה הצומחת בו:

ואינן יורדים בכברה ולפי שחשיבותו ניכר ע"י הכברה שאין הפירות יורדין בו נקרא כבר (יפ"ת):

כבר בפני עצמו כו' כבר הוא אחר ופרת הוא אחר:

אין קולך הולך והומה וסוער:

א"ל כו' מעשי מודיעים אותי כו'. ואף שהוא דרך מליצה לבד. עכ"ז גם ענין טבעי יש בה אשר באמת תלוי זה בזה. המים ההולכים לאט לאט המה מתעכבים מתחת הארץ. וע"כ הוא משקה את הארץ בשפע רב. ולכן הנטיעות גדלות מהר. ולא כן המים ההולכים במרוצה רבה. אשר ע"כ הקול נשמע בהם מסבת המרוצה ולכן אינם משקים את הארץ וכן במשל אילנות עושים פירות מצד שיש בהם לחלוחית רב והם רכות ולחות ע"כ אין נשמע קולם:

ע"י שהם כבדים כו' לפיכך אין הרוח המנשב בהם מנענעם הרבה. אבל אילני סרק ע"י שהם קלים. ואפילו אותן אילני סרק שיש להן פירות מה קלים וקטנים הם לכן הרוח מנענעם תמיד וקולן נשמע הה"ד כנוע עצי יער מפני רוח. דמשמע שהתנועעם הוא מפני הרוח. ואמר עצי יער דדווקא אילני סרק:

עתיד הקב"ה להשקות כו' ודרש מעדן כמו מהדין (דאותיות אחה"ע מתחלפות יפ"ת) ואינו מוציא הענין מפשוטו אלא שדורש ראשים על ראשים שמשלו בעולם דורש כל הענין שהעדן יפרד לארבעה ראשים:

כוס תרעלה כו' שהדין יוצאת שם כוס הונח על ההשפעה בריבוי היוצאת מאתו ית'. השפעה טובה נקראת כוס ישועות ובהפכה נקראת כוס התרעלה:

ע"ש ופשו פרשיו דבבל כתיב הנני מקים את הכשדים וגו' ופשו פרשיו פי' ששרבו פרשיו:

שעלה והקיף שעלה על א"י ובנה עליה מצור סביב כדכתיב בסוף ירמיה ויבנו עליה דיק מסביב (יפ"ת):

דכתיב ביה הוחילי לאלהים ולפי שא"י תוחלת ישראל היא נקראת ארץ החוילה כלומר ארץ התוחלת (יפ"ת):

אלו דברי תורה שהתורה גלה לבבל עם החרש והמסגר עם יכניה המלך:

כתורת א"י דאוירא דא"י מחכים כדאיתא בפרק מי שמת. וכמ"ש מלכה ושריה וגו':

ולא חכמה כו' תורה היינו אוקמי גירסא. וחכמה היינו סברא ופלפול (יפ"ת):

מקרא משנה כו' דבדולח ואבן השוהם מיני מרגליות הם ויש בהם מינים ממינים שונים. וכן יש בתורה מקרא משנה כו' (יפ"ת):

שהיה המן שף עמא מענין תשופנו עקב. שהיה מכה את עם ישראל בלשונו כנחש. ולפי שהיה בימי מדי קרי למדי גיחון על שמו של נחש שנא' בו על גחנך תלך:

ע"ש על גחונך תלך ובילקוט מסיים הוא הסובב את כל ארץ כוש על שמלך מהודו ועד כוש:

קלה וחדה כלומר במהירות בלי שום התבוננות שתיכף הסכימו להפר דת ישראל:

כתבו על קרן השור כו' פירשתי לעיל בפ' ב' סי' ה':

בג' דברים קדמה כו' והיינו דכתיב הוא ההולך קדמת אשור וקראו אשור מפני שהיתה מתעשרת מממונם של ישראל יותר מאחרים כדכתיב אמלאה החרבה. ולכך מייחד לה השם הזה בפרט (יפ"ת):

בנימוסין כו' שלקחו מהם הנימוסים הם החקים והמנהגים אשר בה יתנהגו (נזה"ק):

בפנקסים הוא כתיבת הספרים והאותיות (נזה"ק):

ובלשון כמו שכתב רש"י בע"ז כתב ולשון של רומיים מן אומה אחרת בא להם. אחרים תקנו להם. אבל גירסת הערוך בנווסין ובפניקטין ובלשון. וכתב המוסף הערוך שגירסתו היא עיקר. ובנווסין פי' בלשון יוני חכמת הנהגת הספינות. ובפניקטין פי' חכמת בניני היכלות:

נקראים ע"ש אשור נפקא ליה מדכתיב בישעיה לשבור אשור בארצי וגו' וסמיך ליה זאת העצה היעוצה על כל הארץ וגו':

ע"ש שהיו מתעשרות וא' מתחלף בע' מאותיות אחה"ע. או מפרש אשור מלשון חוזק. שהם מתחזקים מישראל כלו' שמקבלים שפע העושר ע"י ישראל שגלו ביניהם בהיות שכינה עמם בגלות (נזה"ק):

ע"ש נינוה נפקא ליה מדכתיב בנחום משא נינוה וגו' ושם התנבא על הישועה מכל העכו"ם אלא ודאי כי כולם נקראו ע"ש נינוה (יפ"ת):

ע"ש מצרים דכתיב ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים. דקשה מ"ש דנקט אשור ומצרים. אלא שהם רמז לכולם (יפ"ת):

שהפירה חקי ה' ותורתו. והצירה לבניו:

שפרה ורבת מברכתו של זקן. שפרת ורבת והתמיד מלכותו. ואגב אורחיה אשמעינן שסבת קיומה כל כך הוא מברכת יצחק (יפ"ת):

ויקח ה' אלהים מפני שלא יאות לשון לקיחה על האדם. לכן דרשו לשון עילוי או לשון פיתוי (יפ"ת):

עילה אותו כבר פירשתי לעיל פ' ט"ו סי' ה':

ולקחום עמים והביאום שרמו למעלתם שיקחום בגדולה ובכבוד והביאום:

קחו עמכם דברים. ונקט קיחה בדברים על שם שעל ידם לוקחים ומושכים לב האדם:

וינחהו כו' משום דלא יפול הנחה במקום על אדם לכן דרש הניח לו כו' לשון מנוחה ולשון הגנה מהנזקין. וגם הניח לו והרשהו ליהנות מכל עצי הגן באכילה ושאר עידונין. ואפילו בעץ הדעת לא נמנע העידון בצל ומראה וריח (יפ"ת):

ר' ברכיה אמר להניחו כו'. כלומר דויניחהו לאו דרך החלטה שהניחו והגין ממש דהא לפי האמת לא הו"ל מנוחה כי מיד חטא וגורש אלא שהכניסו לג"ע אדעתא שיניחהו ויגין עליו ולעדנו. אבל לא עלתה לו (יפ"ת):

נתן לו מצות שבת דריש ויניחהו שישבות וינוח בלי מלאכת עבודה ומ"ש לעבדה ששת ימים תעבוד. ולא בשבת. ומ"ש לשמרה שהשבת ישמור שלא יעשה בו מלאכה:

אלו הקרבנות קרבנות עולות העשוים לענין התעלות הנפש במעלותיה:

תעבדון את האלהים. דלא אשכחן שעשו מצות מעשיות על הר סיני רק עבודת הקרבנות כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות (יפ"ת):

ויצו ה' אלהים כו' והיה די שיאמר ויאמר לו מכל עץ הגן כו'. שהרי כבר כתיב ויקח ה' אלהים את האדם על כן דורש תיבות המיותרות:

צוהו על שש מצות וכן איתא בש"ר פ"ל. ובילקוט סדר יתרו בשם פסיקתא. אבל עוד איתא שם בילקוט אדם נתתי לו ז' מצות. וכן הוא בילקוט שה"ש. ועי' בפ' ד"מ. ובדברים רבה פ"ב. ובתנחומא פ' יתרו:

כי הואיל הלך אחרי צו. אחרי צווי של נביאי הבעל (רש"י):

ונוקב שם ה' במגדף כתיב:

אלו הדיינים פי' שנצטוה על העתיד להושיב דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. ובגמרא גרס אלו הדינים:

צוהו על הגזל מדאצטריך למשרי עצי הגן שהם הפקר. ש"מ דמה שאינו הפקר אסור (רש"י):

פתרי ליה כל ענינא דקרא בענין אחר. ולדידהו לא נרמז פה אלא ברכת ה' וג"ע. ואידך מצות דב"נ ילפינן מקרא אחרינא:

רחמן אני דיין אני להפרע. אע"פ שאני רחמן. בדבר זה אני דיין להיות קנוא ונוקם שהוא זלזול כבודו (יפ"ת):

אלהים על האדם א"ל אלהים אני נהוג. כצ"ל פירוש קבל אלהותי עליך האדם:

אלהים לא תקלל וכדאיתא במ"ס אלהים לא תקלל משמש קדש וחול. ועי' במכילתא דאיתא שם פלוגתא דר"ע ס"ל קדש. ור' ישמעאל ס"ל בדיינים הכתוב מדבר:

מתי יתכשר כו' ולכך כפל לומר אכל תאכל כלומר משהוא עומד לאכילה דהיינו לאחר שחיטה אז תאכלנו. ואע"ג דלאדם לא הותר לשחוט ולאכול. במתה מאליה מותר היה. ולפ"ז אפשר שתכשר בשחיטה אם שחטה בשוגג (יפ"ת) או י"ל דס"ל דהותר בשר לאדה"ר לאכילה (נזה"ק):

מיתה לאדם כו' מרבוי דמות תמות יליף לה:

מיתה לחוה דאף היא היתה בכלל אזהרה. ותולדותיו באו מכחו והוטבעו בחותמו (נזה"ק):