עץ יוסף על במדבר רבה כג

הלכה כו' קאי על הפסוק כי אתם באים אל הארץ. ודרש כל הדרשות על שיריחו נלכד בשבת. ולפיכך מביא הלכה זו גבי מסעות וכבישת א"י דכתיב עד רדתה אפי' בשבת:

ליסטים גזלנים:

כשבקש שאול להרגו ברח בשבת כדאי' בכלי יקר בשם המדרש:

במה שהייתי עמכם כלו' בשביל מה שהייתי עמכם:

שנא' נחש שרף ועקרב ולעיל מיניה כתיב המוציאך מארץ מצרים כו' המוליכך במדבר כו':

מהו נחית שלשון נחייה שייך באדם המתנהג בנחת רוחו ורצונו ע"פ המנהיגו. אבל צאן ובהמה מצינו בהם לשון הנהגה והנהלה ונסיעה כמ"ש נוהג כצאן יוסף. ויסע הצאן. לכן דריש ליה בנוטריקון:

נוטריקון דנוטריקון הוא אחד מל"ב מדות שהתורה נדרשת בהן. ומהו הנוטריקון רבי אליעזר אומר ניסים כו'. ורבי יהושע אומר נפלאות כו'. והני תיבות דבר אחר נחית שקודם רי"א הוא מיותר:

נסים עשית להם במכות מצרים. חיים נתת להם במכת בכורות שפסח ה' עליהם והצילם:

נפלאות עשית להם בארץ חם. וע"י כן חירות נתת להם. וימינו הושיע להם בים. ותלוי ראש נתת להם כדכתיב כי תשא את ראש כו' וכדאי' שם במדרש. תלוי ראש פי' הגבהת הראש. ר"ל גדולה וכבוד:

חסידים הם הכהנים כדכתיב תומיך ואוריך לאיש חסידך. ישרים הם הלוים כמ"ש (ד"ה ב' כ"ט) כי הלוים ישרי לבב. תמימים הם צדיקי ישראל:

אין מכניסין אותה לצל הקורה בימות החמה:

בלא אוצרות שלא היו ע"פ הכנת הטבע לזרוע ולקצור כי אם שניתן להם מן שמים ע"י נס אלהי:

היו נוסעים אחריהם כבע"ח הבלתי חושבים מאומה אחרי מנהיגם כי אם נמשכים אחריו:

כאן הוקרנו לשון התקרר והצטנן:

כך א"ל הקב"ה למשה מנה להם כו' משום שבמסעות אלו אירע ברובם צרות אשר מצאו בהם. לכן שב ה' ומזכירם כביכול כמצטער על אשר נצטערו בכל אחד מהמקומות (אלשי"ך):

ומה מדבר. שאין בו דעת ועושה רק כפי טבעו וכפי רצון ה' וגזירתו. המקבל ת"ח בבחירתו מרצונו עאכ"ו:

אין דרך במדבר שכולו חול והשיירה אינה מהלכת אלא בלילה לאור המזל ועתיד להיות שם כצ"ל (א"א) וכ"ה בתנחומא. שהחול דרכו להיות חוזר ומכסה מקום פרסות רגלי אדם ובהמה שדרכו עליו. ולכן לא נמצא דרך במדבר:

מלמד שהראה הקב"ה למשה כו' מלת זאת דריש. דמשמע כזה שהוא מראה באצבע. או יש לומר דיליף כעין גז"ש זאת מזאת הארץ אשר נשבעתי (דברים ל״ד:ד׳) שזה עיקר הדרוש עם הפסוקים שלאחריו ונדרש בספרי והביאו רש"י ז"ל בפ' ברכה:

מלמד שהראהו גיהנם בספרי ברכה למד מתיבת עיר התמרים היא מצוער. ודריש צוער לשון צער:

התחיל משה מתיירא מן גיהנם נראה שיראתו היה שלא יעבור דרך גיהנם לג"ע. וכמו שפי' האלשי"ך ע"ש בארוכה:

קיימתי לבניכם שכיון שנכבשה ארץ סיחון ועוג וגם הראהו הקב"ה למשה את כל הארץ. כאילו כבשו כל א"י הוא:

הרי הן עשרה ואף שיהושע וכלב שהכחישום ג"כ שנים ותרי כמאה. מ"מ הרי לא הכחישום בגוף הדבר שהערים גדולים כו' ובני ענקים שמה. רק אמרו עלה נעלה וכו'. והרי זה כמחלוקת באומדן הדעת. דאזלינן בתר רוב דעות:

עם גדול ורם ממנו כביכול אין בעל הבית כלו' בעל העולם כולו הוא הקב"ה. ודייק ממנו כינוי כלפי מעלה:

כתיב ובהפילכם את הארץ זה ג"כ ראיה שכתב בהארץ לשון נפילה משום שאז מפיל שריהם. ועל לשון בנחלה דרש נחלת שפרה כו':

גה גבול פי' זה גבול והגימ"ל הוא במקום ז' באטב"ח:

הם נאים לארץ כי הארץ היא קדושה ולא תוכל להכיל בקרבה כי אם אנשים קדושים כמ"ש ולא תקיא וגו' כאשר קאה וגו':

כתיב ויאמר יהושע כו' דרש זה נמשך על פסוק (במדבר ל"ד י"ג) זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל:

בשביל דבר זה שאתה אומר אני מת פי' שהכחיש את יהושע. ובשביל הוא לשון בתמיה וכי על פיו אני חי:

וכיון שראה עכן כך פי' שראה שרוצה להפיל גורל. אמר בלבו עכשיו אני נלכד בגורל ויראו הכל שאני חייב. אלא לא אניח להפיל גורל כי איני מאמין בגורל וטוב לי להיות שקרן בעיני יהושע לבד. אבל אם יפיל גורל אהיה שקרן בעיני כל ישראל:

בינך ובין פנחס כו' ר"ל שאמר שכמו שזה הגורל באתה ופנחס על כרחך אינו אמת. כן זה הגורל אפשר שאינו אמת רק מקרה בעלמא ואינך מצווה בזה מאת המקום:

והסו שתקו. כמו ויהס כלב. ולמד שהשמיע קולו מדכתיב ויען עכן אין עניה אלא בקול רם:

והסו כל הקהל לפניו ואמר ליהושע דרש ויען עכן את יהושע ויאמר דענייתו תחלה בקול רם היה להשתיק העם אל יהושע ואח"כ דבורו היה אל יהושע ויאמר:

כבר מעלתי באחרות בירושלמי פ"ו דסנהדרין אי' בארבע חרמים מעל. בחרם כנעני מלך ערד. בחרם סיחון ועוג. בחרם מדין. בחרם יריחו. ובב"ר פ' פ"ה אי' חרמו של עמלק. וחרמו של סיחון ועוג. וחרמו של יריחו. וחרמו של כנעני. ובגמרא דילן בפ' נגמר הדין גרסי' שלש חרמין שנים בימי משה ואחד בימי יהושע כו'. רי"א ה' ד' בימי משה וא' בימי יהושע. ועי' לעיל סדר חקת:

אלא הגד נא לי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה:

א"ל ואראה בשלל בס' מנחת שי וארא קרי ואפשר שהה"א רומזת למה שאמר הסתכלתי כו' ר"ל הסתכלתי מ"ש בה' חומשי תורה ואכלת את שלל כו':

הסתכלתי מ"ש בתורה כו' וערבו עלי ד"ת מד"ס גזרתך שגזרת. כן הביא הכלי יקר בשם מאחז"ל:

ואל תאמר שאני עני כו' דייק מדכתיב ואחמדם. שאם היה עאני לא משום חמדה לקחם אלא משום דוחק עניות:

שלא יגנבו כו' ויאמרו שלא לקח כלום. אלא מחמת קידוש השם שלא יהרגו עוד מישראל הודה לומר כן:

מהו ויציקום צ"ל ויציקם בלא וא"ו שיהושע הוא שחבטן בקרקע כמשאחז"ל כו':

כדי לרדותן שיראו את קלקולו ויזהרו בעצמן ולא יוסיפו למעול בחרם (רש"י) וזה שאמר המדרש על בניו ובנותיו שהם לא נהרגו. אלא הביאום לראות בדינו כדי לרדותם. אבל הכסף והזהב ואת האדרת ושורו וחמורו וצאנו ואת אהלו ואת כל אשר לו לשריפה. וכמו שאמר לקמן וכל ישראל עמו לראות בדינו שיזהרו שלא לעשות כן:

בממונו הכתוב מדבר היינו הכסף והזהב והאדרת ושורו כו' כמש"ל:

א"כ מה ת"ל כו' ר"ל א"כ כיון שהקב"ה צוה והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו. למה סקלוהו. ומשני שהודה עכן שחלל את השבת. שיריחו נכבשה בשבת והוא הוציא החפצים מיריחו והטמין בתוך אהלו. והקב"ה צוה על השריפה ולא על הסקילה משום שלא היו עדים והתראה. אבל יהושע רצה להביאו לחיי עוה"ב. לכן סיקלו ג"כ כדי שיהיה לו כפרה גם על חילול שבת:

ונסקל על חילול שבת ואחר כך שרפו אותו:

ומנין את מוצא פי' ומנין אתה לומד שנכבשה יריחו בשבת:

שבשבת נכבשה השביעי משמע השביעי הידוע והוא שבת:

שהסכים על ידו מן השמים:

באותה שעה כשעשה הדין בעכן אז שב ה' מחרון אפו. ש"מ שהסכים על ידו:

שנו רבותינו כו' עיין ברכות מ"ח וברבינו הרא"ש סי' כ"ב וצ"ע:

משנכנסו לארץ היו מברכין על הארץ ועל המזון ובפ"ג שאכלו גרסי' יהושע תיקן להם לישראל ברכת הארץ כשנכנסו לארץ. וכתב בשבולי הלקט לפי שראה את משה רבינו ע"ה שחמד לכנס לארץ ישראל. וגם אבות העולם חמדו ליכנס שם כיון שזכה הוא ליכנס שם תיקן בברכת הארץ ארץ חמדה:

משחרבה כו' ובגמרא שם אי' דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. וכתב הטור דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך. ושלמה תקן ועל הבית הגדול וכו'. ועכשיו בגלות שינו מטבע שטבעו דוד ושלמה שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית. והם היו מבקשים להמשיך שלות הארץ והמלכות והבית ע"כ:

משנקברו הרוגי ביתר כו' שהיתה עיר גדולה לאלהים. והיו בה אלפים ורבבות מישראל ואח"כ גברה מלכות רומי עליהם ולכדום ונהרגו כולם ואז נגדעה לגמרי קרן ישראל ונשארה נבלתם מאכל לעוף השמים זמן רב והיתה חרפה גדולה לישראל בדבר זה עד שישבו ר"ג ובית דינו כמה ימים בתעניות ובזבז אוצרות הרבה עד שניתנה להם רשות לקברם. ואז תקן ברכת הטוב והמטיב על רוב הטובה הזאת:

כל מי שאינו מזכיר בברכת המזון כו' ארץ חמדה וברית ותורה כו' הטעם שצריך להזכיר חמדה כתבתי לעיל. וברית צריך להזכיר לפי כשנימול אברהם כרת ה' אתו ברית לתת לו את הארץ. וצריך שיזכיר בה תורה שנא' ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו. וז"ל ספר האמונה והבטחון בברכת הארץ אחר שהזכיר בה ארץ חמדה טובה ורחבה צריך שיזכיר בה ברית. וטעם הדבר לפי שכיון שנכנסו ישראל לארץ נצטווה יהושע למול את בני ישראל שנ' בעת ההיא אמר ה' וגו' ושוב מול וגו'. לכן צריך לסמוך ברית לארץ מיד. ואח"כ תורה ועל תורתך שלמדתנו לפי שלא היתה התורה שלמה אלא בא"י שהרי הרבה מצות תלויות בארץ. ועי' ברכות מ"ח תוס' ד"ה ברית ותורה:

תרתי אותה מלשון הכתוב לתור להם מנוחה. כלו' עברתי עליה לארכה ולרחבה להטיבה בכל דבר:

ששים ושנים היו עיין בב"ר פ' נ"ג סי' י"ד וסוף פ' פ"ה:

שנא' באו מלכים נלחמו אז נלחמו כו' שקשה כפל לשון במקרא באו מלכים נלחמו אז נלחמו מלכי כנען אלא בא לומר כי היה הסך שלהם כסך ההוא של המלכים שאז נלחמו בימי יהושע ל"א מלכי כנען:

זש"ה לא איש אל ויכזב. לא איש עושה לאל שיכזב לא בן עמרם כצ"ל וכ"ה בתנחומא. ובירושלמי דתענית הגי' יותר ברורה וז"ל לא איש הוא שעשה דבריו של אל כאילו אינן למה יחרה אפך בעמך. ובן אדם ויתנחם לא בן עמרם הוא שעשה לאל שיתנחם וינחם ה' על הרעה וגו' עכ"ל. ולא ששינה מרע"ה הכוונה והכזיבה. אלא כי מתחלה כן היה רצון האלהי. רק נתכוון לשיבקש משה רחמים על הדבר למצוא להם זכות. וכמ"ש בפ' א"ע כיון שאמר לו הרף ממני אמר משה דבר זה תלוי בי (יפ"ת):

כה יהיה זרעך ועשה כן ר"ל אע"פ שחטאו בעגל:

אמר לאברהם ידוע תדע כו'. וע"י צרת השעבוד זעקו אל ה' ותעל שועתם אל האלהים וינחם על הרעה (יפ"ת):

ר"י שנים עי' בתנחומא ס' בא סי' ט' ומ"ש שם:

אמר ליצחק כי לך ולזרעך כצ"ל:

כי אתם באים אל הארץ מה כתיב למעלה מן הענין והורשתם את כל כצ"ל וכ"ה בתנחומא:

מלפנו מבהמות ארץ כו' כי הפר של שם הלך בזריזות ושל בעל לא רצה לילך. ועי' בכלי יקר על נ"ר שהאריך:

וה"נ נביאי אשרה צ"ל ת' נביאי אשרה:

ויתנו לנו שנים פרים ומדכתיב ויתנו לנו דייק המדרש שא"ל שהם יבחרו השני פרים ולא הוא. ומדכתיב שנים פרים ולא אמר שני פרים. לגלות שהיו מאם אחת וז"ש שנים בהשואה אחת:

בחרו שני פרים תאומים מאם אחת פי' תאומים שוים בכל דבר. כמו ויהיו תאומים (שמות כ״ו:כ״ד). דאי כפשוטו מאם אחת ללא צורך:

הגדלים על מרעה אחד ובתנחומא אי' על אבוס אחד:

והטילו עליהם גורלות אחד לשם ואחד לשם הבעל נראה דכל זה הוא מיותר. דאי על פי הגורל מאי קאמר תו להם בחרו לכם הפר האחד. ולפ"ז צ"ל מ"ש המדרש והפר שעלה לשם הבעל פי' שנבחר לשם הבעל:

השיב הפר וא"ל כו' כתב התורת חיים בפ"י דעירובין לא שהפר היה מדבר כן בפיו שאין כל חדש תחת השמש. אלא שהקב"ה נתן אז הטבע בלב הפר שלא ילך משם כאילו אינו רוצה ללכת מחמת שנבחר לבעל. וכשאמר לו אליהו פר פר אל תחוש כו' אז ביטל הוא יתב' את הטבע ההוא והלך. וכ"ז עשה ה' כדי שיראו ישראל וילמדו מוסר מן הפר הזה. וכעין זה הוא בחמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא רצה לאכול עד שעישרו תחלה. שהשי"ת נתן אז הטבע לחמור שלא יאכל עכ"ל:

שנא' ויקחו את הפר אשר נתן להם שאם בא לומר שהם חלקו כבוד לאליהו ואמרו מה שתרצה תתן לנו ואליהו נתן להם אחד מהם. א"כ הכוונה אשר בשבילה אמר אליהו בחרו לכם הפר האחד נתבטלה. אע"כ שהפר לא רצה לילך עד שמסר אליהו אותו בידיו (הרדב"ז):

משלחנו של יהושפט ובסנהדרין קי"ג ובחולין ה' אי' שהביאו לו מבי טבחי דאחאב:

להוציא משלחנו כלום שלא רצו לכנוס לביתו של אותו רשע ליטול שום מזון לפי שהיתה מלאה מבעלים ואשרות. הרי מעוף השמים תחכמנו שאפי' בדבר שאין בו איסור נבילה לא רצו להוציא משולחנו של אחאב שלא ליכנס לביתו משום הבעלים ואשרות (כלי יקר):

אלא המדבר לשון דבור כלו' כמדבר לבד ואינו מקיים:

והלקשתי פי' ואחרתי ועכבתי. ואע"פ שלכאורה נראה שאיחר נתינת הארץ עד שימותו כל דור המדבר. י"ל שכיון שזה היה לטובתן כהני טעמי דאמר ברבה ובתנחומא בשלח. וגם כדי שלא ימות אחד מהם פחות מששים שנה אין זה נקרא איחור והלקשה:

כי אפילות הנה בש"ר פי"ב כי אפילות הנה כי לקישות היו. ולא צמחו כל צרכן ומפני קטנותם לא הוכו בברד שהן רכות ויכולות לעמוד בפני הקשה:

מהו כנען ר"ל הא היתה ארץ ז' עממין ולמה קרא אותה רק על שם כנען. ומתרץ שנקרא כאן כנען ע"ש שהיא ארץ פרקמטיא לפי שהיא סמוכה לצור ולצידון ומצרים ראשי מקומות המסחר בים וביבשה בימיהם כידוע:

הארץ שלי כי מיוחדת היא להשגחת אלהית כמ"ש עיני ה' אלהיך בה כי היא קדושה בעצם:

אוסיא משפחה ויחוס. ובערוך פי' שדה בלשון יוני והוא כמו שדה ארם שדה מואב:

וישראל הם שלי שעומדים תחת השגחתי ולא תחת השרים לכן מוטב שאנחיל ארץ שלי לעבד שלי שלי לשלי. ועיין בתד"א ח"ב פ"ב:

לקיים מ"ש כח מעשיו כו' פי' זה שנתן נחלת שבעה עממין ולא ברא להם ארץ טובה אחרת. הוא כדי להגיד לעמו כח מעשיו:

זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה מתחילת בריאת העולם. היינו לאדה"ר כדמסיק:

כדרך הרוצח בשגגה לכאורה קשה איך נידון מזיד כשוגג. שס"ל כדאי' בב"ר פ' י"ט שהיה כשוגג שנכשל תחלה בלא דעת ע"י האשה (נזה"ק עיין שם):

איסטליות פי' בלשון יון ורומיי מצבת אבן וכותבים בה דבר הנצרך. ובלשון לעז (וועג ווייזער):

על אחת כמה וכמה ידרך ענוים במשפט כלו' ק"ו הדבר שכשמביא הקדוש ברוך הוא משפטים על עניים וצדיקים הוא לטובה להם ואינו כי אם להדריכם במשפט זה בדרך ישרה (כמו המקלט להורגי נפש בשגגה לכפר עליהם) שילמדו ענוים דרכו:

ואומר תחכמוני קושיא היא כלו' והלא יואב היה חכם גדול לא היה יודע כו':

מה עשה לו שאם עשה לשני שרי צבאות. מה עשה לו לדוד. לכך דרשו דהיינו הכתב שלו שהראה לשרים ולגבורים:

אל תדינני בשני דינין כו' דייקו זאת מדכתיב וישב בניהו את המלך ויאמר כה דבר וכה ענני. משמע שהיה דבור וענייה הרבה. וקרא כי פה אמות הוא דכתיב ותו לא. אלא ה"ק ליה תרתי לא תעביד לי:

התאמץ לעלות במרכבה יתכן מפני שהיה חלוש מאד מהזיבה. על כן הוכרח להתאמץ מאד לעלות במרכבה. ומביא מהכתוב וכל המרכב כי מפני חולשתו אינו יכול לילך כי אם לרכוב:

מחזיק בפלך אוחז מקל לישען עליו מחמת חולי הרגלים:

פלאגרה כן שם החולי אף בלשונינו (רש"י). ובגמרא גרסינן פודגארי. והוא חולה שאין לו רפואה:

נעצו בו לונביות פי' חניתות. ובירוש' ובאיכה רבתי גרסי' שלש מאות לונביאות. וזהו ע"ד הפלגה. ור"ל שהורו בו חצים הרבה דכתיב ויורו המורים דמשמע יריות הרבה הורו המורים:

את מוצא כל זמן שהיה יהוידע קיים כו' עיין בירוש' פ"ק דקידושין. ואפשר שגם כאן כוונת המדרש את מוצא כו' ר"ל שעוד נתקיימה מחזיק בפלך על יואש שאת מוצא כו' לפיכך ואת יואש עשו שפטים וכדמסיים בש"ר פ"ח סי' ג' אל תקרי שפטים אלא שפוטים. וגם מדכתיב שם ואת יואש עשו שפטים וגו' ויהרגהו על מטתו. הרי שבו ג"כ נתקיים נופל בחרב:

וישתחוו למלך ואי' בש"ר הנ"ל שעשאוהו אלוה אמרו אלולי שאתה אלוה לא היית יוצא לאחר שבעה שנים מבית קדה"ק אמר להם כך הוא וקבל על עצמו לעשות אלוה. וע"ש מ"ש:

ומפני מה נהרג אבנר דכיון דצדיק הוה כמ"ש עליו דוד כי שר וגדול נפל היום בישראל. וגם צורך הצבור בו. ודוד חפץ בו. בודאי היה ה' נצב עליו לשמרו שלא יהרגנו יואב. לולא שחטאו גרם. ולהכי בעי מה חטא היה בו:

אל דוד תחתיו ר"ל שהזכיר שמו של דוד אחריו:

והיה סיפק בידו צ"ל ויש אומרים על שהיה ספק בידו כו'. ועיין כ"ז סדר חקת סי' ב':

נפולין של כותים. ששם הר גריזים שיושבים הכותים שם. וכן עוד היו קרואין הערביים לשכם נפולין:

ונתן לשבט לוי מ"ח עיר שהן ג"כ קולטות כדאי' במכות דף י'. ולפ"ז הם הפרשות של ערי מקלט. משה ג' בעבר הירדן. ויהושע ג' בא"י ועוד מ"ח עיר. ורוצה לרמוז שהם נגד ג' גליות יהודה וישראל. ולכן מביא ענין זה שלהלן כאן (רד"ל):

שנא' כעת הראשון הקל. פי' הגלות הזו האמצעית קלה תהיה כאותה של עת הראשון שכמו שבגלות הראשון לא הגלה רק לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי אף בשניה הקל להגלות רק ארצה זבולן וארצה נפתלי:

כבמכבד פי' כבמכבדת שמכבדין בו את הבית כן טיאט את הכל:

בקורנין פי' במכבד:

שנא' כי הנני משלחם כגבירה לא נמצא פסוק זה בתנ"ך. ואפשר שצריך להיות במקומו פסוק (ירמיהו כ״ט:ב׳) אחרי צאת יכניה המלך והגבירה:

כך עשה לו שאף שקשר אותו מ"מ הושיבו אותו בעגלה חשובה כגביר:

נבוזראדן שר הטבחים של נבוכדנצר:

קוזמקרטור פי' שולט מסוף העולם ועד סופו:

אלו לכאן ואלו לכאן שנא' (ישעיהו י׳:י״ג) ואסיר גבולות עמים כצ"ל (א"א):

ונתפזרו בשערי הארץ שנא' (ירמיהו ט״ו:ז׳) ואזרם במזרה בשערי הארץ. אבל לע"ל כצ"ל וכ"ה בתנחומא:

אבל לעתיד לבא אם יהיה נדחך כו' כלו' לעתיד לבא יתקיים אם יהיה נדחך וגו':