עץ יוסף על במדבר רבה כ

זש"ה הצור תמים פעלו דריש שנכתבה פ' בלק בתורה להודיע שכל דרכיו ופעולותיו של הקב"ה הוא במשפט צדק:

שאתה רחקתנו ולא נתת לנו נביאים:

כך העמיד כו' עי' בתנחומא מה שמסיים עוד:

ולקח הבית לשמו שנא' מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. שנקראת על שמו על שהכין הכל וגם בנה היסודות:

העמיד פרצה לאבד את הבריות זה בלעם שהשיאן לזנות ופרץ הגדר שגידרו האומות עצמן מן הזנות מימות דור המבול:

מה ראה דהל"ל וישמע בלק דמסתמא לא היה במלחמה. אלא וירא הוא לשון ראיית הלב. ור"ל שחשב מחשבה לבא עליהם בדבר שאינם יכולים לעמוד בו כדמסיק. ובתנחומא גרס ראה בפורענות העתידה לבא על ישראל ושונאן היה יותר מכל שונאים. שכולם היו באים כו':

שמוצא דבר כלו' קללה ודיבור בעלמא:

נח לרשעים כו' ובא לרמז שהראיה של רשעים גורם להם תקלה:

וירא חם שע"י הראיה בא לחטא וסרסו:

וכן כולם רצה לומר כמו וירא שכם וגו':

וירא בלק משל למלך כו' ודריש וירא לשון הבנה וכמו שמפרש:

הגייס חיל:

והיה המרתת על עצמו היה רותת ומפחד מן אותו גייס:

מהו ויגר דהל"ל ויירא מואב:

כל מין גירוי דלא כתיב אל תתגר בם מלחמה:

שהיו רואין כו' המואבים:

ואחזו לשון אחוזת נחלה:

ומשכירין כו' הישראלית היתה משכרת בתים למצרים שנא' ומגרת ביתה שכינוי הה"א של ביתה שב על מלת אשה הקודם לו והיא ישראלית:

לשון יראה מורא כד"א גורו לכם מפני חרב:

שאין בו עולה מפני שנא' אל תצר גבי מואב ועמון כי לא אתן וגו' שסיחון כבר נטל מהם כמ"ש חז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון וכדלעיל סדר חקת:

לכך היו מתייראין שלא ידעו הם שנטהרו בסיחון:

נדע מהם פי' מהמדיינים:

המכה את מדין משמע שתמיד היה מכה והולך:

אין בו סי' ברכה לפי שעוקר את הכל מן השורש. כך אלו כן שעוקרין את הכל כדכתיב עד בלתי השאיר לו שריד:

שנא' וקרני ראם קרניו ורישא דקרא בכור שורו וגו':

נסיך היה פי' מושל היה. שר קרוב למלכות ולא מלך:

את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סחון יושבי הארץ. כן כתיב ביהושע י"ג. אבל במדבר ל"א כתיב ואת מלכי מדין. ועכ"פ כוונת המדרש דצור הוא בלק הרי שלא היה אלא נסיך:

שגרמה לו שעה דוחק השעה דחקם להמליכו עליהם:

עמי מה עשיתי לך כלו' לכו נא ונוכחה מה עשיתי לך שעשית לי כנגדן:

לא צויתי אלא מהבהמה שהיא ברשותך כו' שלהורות שאין ה' חפץ ביגיעתן פסל אותם שיש יגיעה בהבאתם (יפ"ת):

ולא הפלתי אותם בתמיה:

לא ראה בלק כו' בא לדרוש קרא דבתריה עמי זכר נא מה יעץ בלק כו' ומה ענה אותו בלעם כו':

משלשה בני אדם בב"ר פ' י"ט סי' כ' אי' מד'. וחשב שם גם אדה"ר ע"ש:

שבדקן הקב"ה פי' שניסה אותם בשאלות כמי שאינו יודע עניינם ח"ו. וחשבו שי שספק לשואל:

קרון פי' הערוך כלי שרוחצין בו:

בקש להטעות שחשב שאין הכל צפוי לפניו יתב':

כך דברת קול דמי אחיך צועקים ואי אפשר לך להכחיש:

ואמר מארץ רחוקה כו' והוה ליה לאסוקי אדעתיה שלא א"ל דרך שאלה אלא ליכנס עמו בדברים. ולא הל"ל אלא מה דבר ה' בפיך (נזה"ק):

אלא אמר לו בלק כו' וכדאי' בתנחומא שאמר יש עתים שיודע ויש עתים שאינו יודע כו':

בבבת עינו של הנוגע עצמו. כלו' שיסתום עינו:

עירו היה ופתורה פירושו כמו לפתור למ"ד בתחילה כמו ה"א בסופה:

שולחני היה תרגום של שולחן פתורה:

כשולחני הזה שהכל מריצין לו מעות כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם שיודיע להם עצתו:

פותר חלומות היה פתורה לשון פתרון:

להיות קוסם דכתיב ביהושע בלעם בן בעור הקוסם:

לרוח הקדש דכתיב ותהי עליו רוח אלהים ובסנהדרין דף ק"י אי' אר"י בתחלה נביא ובסוף קוסם וע"ל פ' מן ארם:

שמשם היה בלק שאע"פ שהיה מנסיכי סיחון. ארץ מולדתו היה פתורה:

והוא אומר לו פי' בלעם אמר לו:

שכתב לו כו' פי' הקריאה היתה שלו ולהנאתו:

כנען ומצרים משתחוים לך כצ"ל הנה עם יצא ממצרים לכן מצרים משתחוים לך. ואגרשנו מן הארץ שלא יכנס לארץ כנען וישתחוו לך הכנענים:

א"ל ואת מה איכפת לך כ"ה בתנחומא. ומלת ואת הוא ר"ת וא"ת וע' במזרחי. וה"ק בלק אל המלאכים לאמר לבלעם הנה עם יצא ממצרים ואם יאמר בלעם מה איכפת לך. אמרו לו הנה כסה את עין הארץ:

סתמו עינים שהארץ תלוי בהם בתנחומא גרס הנה כסה את עין הארץ שתי עינים שהארץ כו':

ממלי כתיב חסר לשון כריתה שהוא יושב להכריתני:

כאדם שהוא אורה את התאנים שלוקט את התאנים מעט מעט לפי שאינן נגמרים בבת אחת. וארה לשון לקיטה כדאמרי' בב"ב כמלא אורה וסלו:

אלא שהיה בעל קסמים כצ"ל וכ"ה בתנחומא:

שנא' וירא בלק שהל"ל וישמע אלא וירא ראה בקסמים:

חוברי שמים מבררי הליכות המזלות:

ולא היה יודע לכן נטל עצה מבלעם:

מכ"ד לסאה כו' פי' הסאה היא ששה קבין שהן כ"ד רובע הקב. והמוכר סאה פחות רובע אינו ניכר כלל. שלפיכך אחז"ל בפרק המוכר את הפירות שהמוכר פירות מקבל עליו הלוקח רובע פסולת לכל מין ומין. או י"ל שמנכה אחד מכ"ד כו' כוונתו על אותו פסולת עצמו שצריך הלוקח לקבל. וכן היו ישראל עתה כ"ד פעמים כ"ד אלף. שהרי ששים רבוא עולים כ"ה פעמים כ"ד אלף. וכבר מתו במחלוקתו של קרח ובמגפה של אחריו קרוב לחמשה עשר אלף מלבד המתים בוירד העמלקי והכנעני ויכתום וגו'. וכמה משפחות נהרגו כשחזרו אז לאחוריהם כמו שפרש"י בסדר פנחס וקרוב הוא שהיו ט' אלף או יותר עד שמתו מהם כ"ד אלף וא"כ נשארים כ"ד פעמים כ"ד אלף. וכאן מתו כ"ד אלף הרי שהגיע לכל כ"ד אלף אלף אחד ואע"פ שמיד אחר המגפה מונה אותם בפ' פנחס ועולה מספרם ששים רבוא והותר. מ"מ הולך אחר המספר שהיו בצאתם ממצרים ששים רבוא והמספר הזה היה גלוי לבלק (מת"כ):

מנא היה יודע שבשעה כו' והכוונה על סוף פסוק ואשר תאור יואר מנא ידע זה. וקאמר מסיחון ומסיים לכך אמר כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו':

ע"כ יאמרו המושלים ע"כ על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב. יאמרו המושלים בלעם ואביו בעור. והם אמרו באו חשבון תבנה ותכונן חשבון בשם סיחון להיות עירו. וכתיב אוי לך מואב זהו הקללה שקללו את מואב שימסרו בידו של סיחון:

כל מיני קסמים ר"ל כאילו אמר כלי הקסמים בידם:

וביד זקני מדין היו הקסמים כו' ותלה הקסם בזקני מדין משום דכתיב בתריה וישבו שרי מואב עם בלעם דזקני מדין הלכו להם (מזרחי):

אם יבא עמנו יצליח כו' הכוונה אם יבא עמנו תיכף ולא יצטרך לשאול כלל אצל הש"י. א"כ הוא גדול ממשה שצריך לשאול מפי הגבורה שנא' עמדו ואשמעה וגו' א"כ בודאי יצליח. ואם יעכב עד שישאל תחלה מפי הגבורה תיכף ומיד. א"כ הוא במדרגת משה שבכל עת שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה אין בו תוחלת שאינו ידוע מי ינצח את חבירו כיון ששניהם שוים. וכיון שאמר להם לינו פה הלילה שהוא צריך להמתין עד הלילה דוקא א"כ הוא גרוע הרבה ממדרגת משה ידעו בקסמים שלהם שאין בו הנאה של כלום והלכו להם ועיין באד"א:

נוהגת בכשרות פי' שמתחלה היו גדורים בעריות כדאי' בב"ר פ"ע ופ"פ:

ורחל באה כו' ולא היתה מתיראה שלא יענו אותה הרועים:

בה נפל שהלך לשם ליטול שכר כ"ד אלף שנפלו מישראל בעצתו ונהרג שם:

והטעהו הקב"ה שאמר לו מי האנשים כו':

משגיא כו' דרשו משגיא לשון שגגה בשי"ן ימנית (מנחת שי):

ד"א מי האנשים האלה עמך דבר אחר מיותר וצ"ל כדאי' בתנחומא לכך אמר מי האנשים האלה עמך כדי להטעותו. ואמר בלעם בלק בן צפור כו':

המלכים מבקשים אותי וזהו מלך מואב שלח אלי:

שבלק לא אמר קבה לי אלא ארה והוא בקש מה' קבה במקום ארה:

וזה קבה בפירוש שנוקב השם ומפרש הקללה יותר (תנחומא). שמלת קבה שרשו נקב (מזרחי) שנוקב השם כו' וכתרגום ויקב את השם ופריש:

א"ל א"כ אקללם במקומי כו' לא תלך לא תאור את העם כי ברוך הוא כל אחד ואחד נדרש לעצמו שמפני שבקש ללכת לקללם א"ל לא תלך עמהם. ומפני שבקש לקללם במקומו נאמר לו לא תאור את העם. ומפני שבקש לברכם נאמר לו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא:

א"ל א"כ אקללם ממקומי דאי' בשוח"ט מזמור א' כשאמר לו הקב"ה אל תלך עמהם מיד אמר בלעם בלבו בשביל שאני צדיק אינו מבקש להטריחני א"ל ואקלל אותם מכאן כו':

אין צריכין לברכתך דאי' שכל הברכות שברכם בלעם נהפך פעם אחד לקללה כדי שלא יאמרו עכו"ם שברכות שלהם נתקיימו בישראל. וזהו שסיים אומרים לה לצרעה לא מן דובשך ולא מן עוקצך. משל הוא שאומרים אל הצרעה איני חפץ בדבש שלך ולא בעוקצך:

לפיכך ויוסף עוד בלק כו' ר"ל לפיכך לפי שלא אמר להם רק תחלת דברי ה'. ולא אמר להם שא"ל ג"כ לא תאור את העם. לכן שלח בלק עוד שרים רבים ונכבדים מאלה:

לשעבר ר"ל במלחמת סיחון מתשובת בלעם אם יתן לי כו' כסף וזהב כו' אתה למד שבלק אמר לו תחלה לכבדו בממון הרבה:

דכתיב וישא בלעם את עיניו שבקש להכניס בהם עין רעה כמו שפרש"י:

לתתי להלוך עמכם שמשמע אלא עם שרים גדולים מכם. למדנו שרוחו גבוהה עליו ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של הקב"ה:

אם יתן לי בלק כו' אחר שהיה זאת לרבותא שאם יתן לו מלא ביתו כסף וזהב לא יוכל לעבור משמע שהיה עכ"פ חביב בעיניו הממון. ואגב הודיע שחפץ במלא ביתו כסף וזהב:

שאינו יכול לבטל הברכות כו' ודרש לעבור את פי ה' כמו להעביר ולבטל פי ה':

בפחי נפש בדאבון נפש ופיו הכשילו ואמר גם אתם:

מתנבא שעתיד להוסיף להם ברכה ניבא ולא ידע מה ניבא:

שהליכתו מאבדתו זהו להסיר אדם מעשה מה שיעשה לו עבור זה ע"י שגופו מגבר יכסה שיאבד ע"י זה. וכן הנפש שבו תאבד מבלי להחשיך מני שחת כי אם תשחת בשחת אבידת הגוף והנפש יחד:

השטן מרקד לו הוא השטן הוא היצה"ר ואחר שיש לו רצון מעט אז מטבע היצר לעורר עוד יותר:

חוזר ומודיעו כמ"ש בב"ר יורד ומסית ועולה ומסטין כו':

עד יפלח חץ כבדו שאז כבר אין לו חיים. כן האדם הנפתה מיצה"ר לדבר עבירה:

וידע במה שהוא באיזה מעמד הוא עומד התחיל מבקש על נפשו. שעכ"פ נפשו בל תהי אבודה אף שיאבד מעוה"ז:

כל הנסים שנעשו לישראל כו' בלילה היה מפני שמדה"ד שולטת בלילה:

בלילה מדבר עמם ע"י החלום שאז ביטול החוש והנפש מתבודדת יותר אז:

וכן אליהוא אומר (שם ל"ג) בחלום חזיון לילה על שדיבר אתו בלילה כצ"ל וכ"ה בתנחומא. ואתי' כמ"ד אליהוא לאו מישראל הוי:

מוליכין אותו נותנין לו רשות לילך כי הבחירה בידו:

כיון שהעיז פניו כו' ואע"פ שהוא נגד רצונו יתברך. וכמ"ש חז"ל בסנהדרין ק"ד חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני. וע"ז אמר שכך כתיב כו':

ויחר אף אלהים כי הולך הוא שלא אמר לו קום לך אתם אלא מפני שהעיז:

איני חפץ באיבודן של רשעים כי למען ישראל לא היה חושש אחר ששם הברכה בפיו. ורק החרון היה שהולך לאבד את עצמו:

הואיל ואת רוצה כו' קום לך אתם דרש לך אתם להיות בגיהנם כמותן:

שבהתראה הלך ולכן מחוייב מיתה על הליכתו:

כבר קדמך כו' ע"י זריזותו בטוב בטל כחך. כי כל מעשה אבות סימן לבנים:

ללמדך שהיה שמח כו' דאל"כ עם שרי מואב למה לי:

ונעשה לו לשטן וזהו דכתיב לשטן לו דמשמע דלאחר לא היה שטן. אלא מלאך של רחמים:

זה דרך ארץ כו' דאל"כ ונעריו עמו מיבעי ליה אלא להודיעך דרך ארץ:

וחוזרים ומשמשין זה לזה כלו' אם יצטרך אחד לנקביו יהיה השני משמש שמוש שלו ושל חברו:

ותרא האתון כו' כתב בספר נשמת חיים הבהמות רואים מה שאין האדם רואה ואחז"ל כלבים צועדים מלה"מ בעיר:

לנשוף בו ענין נפיחה:

ויכה במחנה אשור ואי' בסנהדרין צ"ה י"א בחוטמו נשף להם ומתו שנא' וגם נשף בהם ויבשו:

וגם נשף בהם ויבשו אלא כך כצ"ל וכ"ה בתנחומא. ולגירסתינו מלת חייהם הוא פירוש על וגם נשף בהם:

וחרבו שלופה בידו שלופה כלו' שלו פה. הפה לישראל שמתפללים להקב"ה ולא שלך:

ומכה אתונו שלא תלך בשדה כלו' שהיה לו להכריחה ברוח פיו:

ספקלטור פי' בלשון רומי ממונה להרוג מחוייבי מיתה:

בא אצלו ברגליו רמז ללשון הש"ס רגלוהי דבר נש אינון ערבין כו':

כדי שלא יצטער המלאך כי אינו חפץ לשכון אצל רשעים ולהופיע עליהם:

הכרמים נמכרים כשועלים ואפשר שצ"ל הכרמים נרמסים לשועלים והוא ע"ד הכתוב שועלים קטנים מחבלים כרמים וישראל נקראו כרם ה' צבאות:

שבידיהם שני לוחות אבנים כתובים כ"ה בתנחומא ור"ל כדפרש"י בתורה שסתם גדר של אבנים מזה ומזה רומז לכך:

משני עבריהם הכוונה שכתובים גלוי ונסתר כי כל התורה שמותיו של הקב"ה. וא"כ בה יכול לשנות כל טבע ומערכה וקסם ואיך יכול לשלוט בהם:

בשלישית אין דרך לנטות ימין ושמאל כדמפרש שיעקב מטה שלימה אין בה פסולת:

במקל על בזיונות שביזתה אותו ודרש במקל מלשון מקלה אביו ואמו:

שהפה והלשון ברשותו של הקב"ה. שאם יחפוץ לקלל הוא ברשות הקב"ה להכריחו לברכם. כמו שפתח פי האתון:

החוגגת וכאומרת זכור למי תלך לזו החוגגת ג' רגלים להתקרב בזה אל ה'. ואיך אוכל להוליכך לשם:

לשונו סרוח התעללת בי הוא לשון טומאה כד"א ויתעללו בה כל הלילה:

אנקה אפשר שצ"ל נאקה. והוא גמל נקבה:

התחילו תמהין שרי מואב ואע"פ שכן ראו ותמהו לא שבו מרעתם:

וי"א אמר להם אינה שלי קאי אדלעיל שתק ולא מצא תשובה. וי"א שא"ל אינה שלי ולכך לא הרגתיה בפה. והיא השיבתו הלא אנכי כו' ובסנהדרין דף ק"י אי' א"ל מ"ט לא רכבת אסוסיא. א"ל דשדאי ברטיבא. א"ל הלא אנכי אתונך. לטעינא בעלמא. אשר רכבת עלי. אקראי בלעמא. מעודך עד היום הזה כו' ע"ש:

שהאתון גדולה הימנו שמעודך משמע מיום הולדו כמו מעודי עד היום הזה (בראשית מ״ח:ט״ו) אף שעדיין הוא רך ואינו רוכב בעצמו. מ"מ היה רוכב ע"י פדגוגו וטבע האתון אינו מאריך ימי יותר מארבעים בשום פנים. וגנאי הוא לו שהוא נער ובער וע' בש"ר פ"א סי' י"ב מ"ש:

וכיון שדברה מתה דרש ההסכן לשון סכנת מות:

ד"א ההסכן הסכנתי לעשות לך כה חס ובילקוט גרס ד"א חס כו':

לא היו יכולין לשעבדה כי היו בושים מפני דבריה ובקשתה לחמול עליה:

וכי סומא היה כלו' מהו לשון ויגל. רק שהראה לו השם שהעין ברשותו שכשירצה הקב"ה לא יראה האדם מאומה:

וישתחו לאפיו שדבר עמו הכיור שמלאך ה' הוא. לפי שדבר עמו בחזיון לילה והכירו בהכרת פנים. וזהו לאפיו פי' בשביל הכרת פניו (מת"כ) ולכן נפל ארצה שלא היה יכול לשמוע הדיבור מעומד:

וכי דקיון כו' פי' עלבון וגנאי ר"ל וכי קרוב או גואל המלאך לה שיתבע עלבונה. אלא א"ל כו':

יראה ראתה נטתה פי' בשביל שראתה אותו לכך נטתה:

ירט בא"ת ב"ש מגן שיצא להיות מגן על האתון. ואפשר שפי' לעשות לך מגן. כי מלאך רחמי היה ויצא לשטנו כדי שישוב לביתו ולא יאבד וע' במת"כ:

מכאן את למד שהרג את האתון עיין רש"י ומזרחי. וזה לשון בחיי אולי נטתה מפני לולי נטתה מפני כאשר הרגתיה הרגתיך ואותה החייתי. מכאן שמתה האתון אחר שדברה:

שהיה רשע ערום כי לא יתכן שעשה תשובה באמת. שא"כ היה חוזר לביתו:

כך אומנתו כו' שזה רמזו במלת ועתה שהוא היפוך הקודם כאומר הוא ציוני לילך ועתה אתה מעכבני:

עם האנשים שחלקך עמהם שעשה אותו טפל להם והוא העיקר אצלם (מת"כ):

מלמד שכשם שהם שמחים כו' דאל"כ עם שרי בלק למה לי:

מלמד ששלח שלוחים לבלק לבשרו בכדי שיכבדו ויצא לקראתו:

למטרפולין פי' אם של עיירות אם בל"י מטרי פולין עיר (ערוך):

למטרפולין שלהן דאל"כ עיר מואב למה לי:

קובל מתאונן:

נתנבא שסופו לצאת כו' ר"ל מדהל"ל האמנם אוכל ואמר לא אוכל לשון שלילה. לרמוז כי באמת לא יוכל (מת"כ):

וכענינו השיבו כלו' כענין נבואתו דבר גם הוא שבודאי יצא ממנו כך. שפיו אינו ברשותו:

אטליז פי' דבר נקי מן המכס והירידים קבועים מידי שנה בשנה במקומות רבים היו חפשים (מוסף הערוך):

להרוג בני אדם ותינוקות כמו שמצויין בירידים ובשווקים. ודרש קרית על מקום שווקים וירידים שזהו שם קריה על המון אדם קוראים והומים זה לזה בכל חוצות:

ואח"כ מהרי שלש סאים ואל הבקר רץ אברהם ואי' באדר"נ נעשה לם שלשה שוורים ותשע סאין של סולת ע"ש:

לא שיגר אלא בקר וצאן אחת ואע"ג שכן דרך שקורין לשוורים הרבה שור כמ"ש רש"י על פסוק ויהי לי שור וחמור. י"ל מדשינה התורה והקדימה בקר לצאן ( ודלא כברוב המקומות שכתוב אצל זביחה צאן ואח"כ בקר) ע"כ לדרשא אתא שלא שיגר לו אלא בקר וצאן אחת (א"א י"מ):

מארה פי' קללה והקללה בנכסיו הוא מה שצוה להעלות זבחים על ז' מזבחות כדמסיים ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה ז' מזבחות:

אדם שהקריב שור שקרניו קדמו לפרסותיו כדאי' באגדה ומסתמא בנה מזבח:

והבל מסתמא ג"כ בנה מזבח והקריב עליו קרבנו. ועיין לעיל פרשה י' סי' ד':

הפרקים פי' אברים שלמים של הבהמה:

שראה שישראל נופלים שם ואין לו סכין ובלעם היה לו סכין ולא ראה את המקומות כצ"ל (א"א). ור"ל שבלק ראה את המקומות שישראל נופלים בהם שהוא כמו ראיית הפרקים והאברים ששם חותכין ובלעם היה יודע לחתך ע"י קללתו אך לא ידע אנה הוא המקום:

טוב מנחה בלולה בשמן וחרבה דרש פת חרבה לשנים. פת הוא מנחה בלולה בשמן. וחרבה דרש ואפי' מנחה חרבה. ושלוה בה שקרבנות ישראל משימים שלום בעולם. כמו שהיו מקריבים ע' פרים על ע' אומות. מבית מלא זבחי ריב קרבנות בלעם שרצה לעורר מריבה על ישראל מאביהם שבשמים:

היה שפוי פי' שקט ושליו שהיה עודנו מחשב בלבו שאולי יסכים ה' עמו לקללם:

בעל השוק ממונה על תקנת השוק שלא יעשו עול במדה ובמשקל:

דורון לביתך כי הקרבן הוא כמו דורון להורדת השפע. אבל דורון כזה בשביל לעשות שקר הוא:

טוב ארוחת ירק וגו' ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו:

ופקמו פי' הערוך כמו שנותן בפי הבהמה ברזל קבוע ברסן להטותה בו לכל צד שירצה:

מלאך היה מדבר מתוך פיו של בלעם. ודרש דבר כמו דבר בפת"ח פי' מדבר (ור"ל שהיה נשמע קולו של מלאך ובלעם לא היה מדבר כלום):

מלאך היה מדבר רבי יהושע אומר הקב"ה היה מדבר שנא' כצ"ל (א"א):

והורידני בלק לבאר שחת מפרש מן הרמים ינחני לבאר שחת. כד"א נהה על המון מצרים והורידהו וגו' אל ארץ תחתיות את יורדי בור. ונהה כמו נחה שאותיות אחע"ה מתחלפין:

עם רם של מעלן הייתי פי' במדרגת רוח הקדש. והמת"כ כתב ובתנחומא גרס עם כסא של מעלן כו'. ולפנינו ליתא זה:

להיות כפוי טובה וזה מן ארם שהוא ארם נהרים מקום אברהם ינחני להעבירני מבלי להכיר טובה:

לא פלט לוט ומשם נתגלגל תולדות עמון ומואב:

נתנו לו בנים ובלעם היה נכדו של לבן הארמי כדאי' בתנחומא ס"ז. וכן איתא בזוהר וישלח דף קס"ו:

לעצמו מארר דהיה לו לומר ארה ליעקב:

אלא יעקב בתמיה:

לגיון חיל של מלך:

לא היה טובען פי' לא היה מרשם אותם להזכירם בשמם:

הריני הולך לשרשיהם שיצאו ממנו. ור"ל שהיה בלעם מתבונן אם ימצא חסרון וקללה מצד התחלתן. ולכך כאשר היה מהפך השי"ת הקללה לברכה היה מברך אותם מצד התחלתן ואמר כי מראש צורים אראנו. לומר כי מצד התחלתן ויסוד שלהם קשים הם:

לכך אמר כי מראש צורים אראנו מפרש צורים אלו האבות לפי שנמשלים האבות להרים. וגבעות אלו השבטים שהן למטה ממדרגת האבות כשם שהגבעות למטה מהצורים הגדולים (בחיי). ואח"ז מפרש ומגבעות אלו האמהות שהם למטה ממדרגת האבות כשם שהגבעות למטה מהצורים הגדולים. ותיבת דבר אחר מיותרים. וכן בילקוט ליתא ד"א:

הם אוכלים עם כל מלכות ומלכות שהטוב שמגיע להם אינו נבדל מן ישראל:

מן החשבון חשבון זכיותיהם:

מי מנה עפר יעקב מי יכול למנות כו' הכוונה על שכר המצות הללו שאין תכלית לשכרן הטוב:

הרביעיות במחשבות טהורות:

שהיו חוטפות ומחבבות את המצות דרש רובע פועל יוצא שהיו הנשים מסבבים הרביעה. וקאמר שאפי' באותו ענין שהיא דבר תאוה הם היו מכוונים רק למצוה בכדי להקים זרע שבטי יה:

והרי זנחתיה כתב המת"כ בתנחו' גרס דכותיה ופי' חוזר אני להחיותה. ובתנחו' שלפנינו ליתא ובילקוט גרס זכיתיה. וי"ג זנתיה פי' נתתי לפניה מזונות:

כאדם שנותן בלינוס דוישם דבר בפיו משמע דבר שיש בו ממש. ופוקס פי' ומעקם ונוטה אותו שילך אל בלק:

לפוח לשבור רוחו לשון פחי נפש:

לילך לעצמו פי' לדרכו:

וכה תדבר ויבא אליו והנה כצ"ל:

שניהם היו בלק ובלעם דכתיב בנו בעור בנו צפור כאילו האבות בניהם:

אמר להביא עליהם רעות כו' משום שקשה רישא לסיפא. דברישא אמר לא איש אל ויכזב וגו'. ובסיפיה אמר ההוא אמר ולא יעשה. לכן מתרץ כשאמר לעשות טובה לא איש אל ויכזב וגו'. אבל כשאמר להביא רעה ועשו תשובה ההוא אמר ולא יעשה. ואמר זאת כנגד שראה בלק המקומות שהם מוכנים להכשל. אמר בלעם שיתכן שיעשו תשובה לבטל הרעה:

והייתי סבור לקללם ולהכחידן פי' בלעם חשב באותה שעה שכעס עליהם הקב"ה לקללן:

ומעט עשו תשובה קאמר מעט על שנתעוררו לתשובה ע"י משה שא"ל אתם חטאתם חטאה גדולה וגו' ולא ע"י עצמם. או פי' ומעט עשו תשובה כמעט רגע עשו תשובה. ובתנחו' גרס מיד עשו תשובה:

ואומר לבן בנו והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חוזק וגו' כצ"ל (א"א):

ושמתיך כחותם ובטל מ"ש כצ"ל:

אינו מסתכל בעבירות שבידם ואינו מסתכל אלא בזכות שלהן כצ"ל (א"א). פי' אינו מסתכל בעבירות שעתידין לחטוא. אבל במצות מסתכל הוא במה שעתידין להטיב. ומטיב עמהם:

זה שעומד אחריו פי' יהושע שיעמוד אחריו מה יהיה גבורתו. וכאומר הן עתה לא נוכל אותו. אם יכול נוכל ולו בזמן יהושע והשיב גם זה אינו:

קימעא הורידן כעוף פי' כשחוטאין הוא מורידן רק קימעא כעוף המעופף מעט מן הארץ. אבל כשזכו מעלן ומרוממם עד כעב. לפי שמדה טובה מרובה ממדת פורענות. ודרש כתועפות לשון עוף יעופף. וראם לשון רם ונשא וגבוה:

ומרוממם כעב שנא' כצ"ל (א"א):

ואלו משקרים אותם בתשובה פי' וישראל עושין תשובה וע"י התשובה עושין הקסמין שלהם לשוא ולשקר:

כתלמיד לפני רבו שיהיה מעלת הצדיקים לעתיד לבא גדולה ממלאכי השרת:

ושואלין ממנו כל פ' ופ' למה נכתבה כו' בזה גלו כי השגת התורה לא יהיה בטל לעולם (תפארת ישראל):

ושואלין אותם מה הורה לכם הקב"ה כיון שישראל יהיו לפנים ממה"ש יהיו מחדדי טפי מהמלאכים (י"מ):

שנא' כעת יאמר ליעקב כו' פי' כעת בעת העתיד שאז ישיגו התורה על אופן היותר נעלה מאד. יאמר מהמלאכים ליעקב ולישראל בדרך שאלה מה פעל אל. כי התורה כולה שמותיו של הקב"ה ושמותיו מורים על פעולותיו:

הן עם כלביא יקום אין כו' דרשו חז"ל מקרא זה על קיום המצות שכשיקום ממטתו ויתנשא ממנו הוא כארי וכלביא לקיים המצות של שחרית. וכן בערבית לא ישכב על מטתו עד שיאכל כל הבאים לטורפו כשיקרא את שמע על מטתו:

הרי הם ישנים מן התורה כי בעת השינה עת הסתלקות השכל. אך מהר בעת יקומו יתגברו כארי לעבודת השם:

אחד מהם בכלום כצ"ל:

ממליך להקב"ה וניצול כצ"ל. וכ"ה בילקוט:

ומלחשין אחריו פי' המחבלים עונין אחריו בשכ"מ:

משומרי היום לשומרי הלילה פי' מלאכים השומרי אותו ביום מוסרים וסומכים אותו ביד המלאכים הממונים על שמירתו בלילה:

וכשננער ממליך להקב"ה כמש"ל עמדו משינתן עומדים כאריות חוטפין ק"ש פי' ממהרים סמוך לקימה:

טרף זה בלעם שבא לטרוף את ישראל טרף קרי בו טורף:

זה בלעם ודם חללים אלו מלכי מדין שנא' ואת מלכי מדין כצ"ל וכ"ה בתנחומא:

על חלליהם תדע שכן כתוב כצ"ל (א"א):

גלוף פי' חקוק:

הרגו על חלליהם ר"ל שנפלו על חללים מן האויר. וכן בבלעם כתיב על חלליהם בס' יהושע:

וישב למקומו ארם נהרים שמשם היה:

חזר ליטול מהם שכרו שבמלחמה זו היו מואבים ג"כ כדאי' בספרי ס' מטות וצור זה בלק כנ"ל היה שם באותה מלחמה שהבטיח לבלעם לתת לו שכר:

נט"י לפני המזון רשות פי' מצוה לגבי חובה רשות קרי לה:

מעשה בשעת הגזירה כו' זה שייך לסיום המאמר לקמן שאמר מי יוכל לקלל את כו' כאומר שהתבונן בלעם שאף במצות קלות יש בהם תועלות גדולות אף כי בגדולות:

שלא ירגישו בו כו' הא לאו הכי אסור לעשות סחורה בדבר אסור. רק מפני סכנה מכרה:

תיפח רוחך לשון קללה הוא:

כמעט אויביהם אכניע וכן סיפיה דקרא משנאי ה' יכחשו לו ותפס כן שבלעם כחש דבריו ורצונו. והתחיל לומר משלים לטובת ישראל:

ששמו מעורב בשמן שבסוף שם ישראל הוא שם אל כדאי' בס' במדבר סי' י':

כתיב להלן קול גדול במתן תורה כתיב שהיה הולך הקול מסוף העולם ועד סופו. כן כאן שכתיב בקול גדול פירושו ג"כ שהלך הקול מסוף העולם ועד סופו:

בקול גדול וגו' שאמר לו כו' ר"ל וגו' קללה תחשב לו שאמר לו לכה כו':

נגאלו ישראל ממצרים קודם לזמנם:

את שמותם בכדי שיהיו מיוחדים לאומה. ומזה שלא יתערבו בהם:

לשונם שהיו מדברים בלה"ק. ועיין מ"ש בשהש"ר:

מסתורים פי' סודות ודברי סתר:

מופקד אצלם כל י"ב חדש דאע"ג דדבר נא באזני העם נאמר לבסוף כשהודיעו מכת בכורות. מ"מ בתחילת שליחות מרע"ה נאמר לו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וגו' והודיע הדבר לישראל. ומ"ש אח"כ דבר נא באזני העם הוא לומר שאז הגיע עת מעשה:

אלו הזכרים כאומר לכלה את כגן נעול מפני הזכרים שאינם פרוצים בעריות. ועי' בכל המקומות שצייינתי ביד יוסף ותמצא שינוים בהגי':

אלו הבתולות ע"ל פ"ג ש"נ:

לא סרחו לא חטאו בזנות עד שבאו לשטים. ולפיכך כתוב וישב ישראל בשטים וגו' ויחל העם לזנות:

שעשו שטות שנא' כי תשטה ודרשו שעשו שטות:

והוא היה משקה סדום שנחל השטים ההוא בבקעת יריחו שסמוכה לצוער מערי סדום. ותפס לשון משקה כי כלה משקה לרמוז מ"ש שם לשם ערוה נאמר:

אשר באו אליך הוציאם אלינו וגו' ונדעה אותם:

עתיד הקב"ה לייבשו ולחדשו שנא' כצ"ל וכ"ה בבחיי. וי"ג ליישבו. ובז"ח רות הגי' לרפאותו:

פי החירות מקום קבוע לזנות היה שפי החירות הוא לשון גנאי אכלה ומחתה פיה וגו'. ולפי שהצניעו עצמן ביציאתן ממצרים נקראו פני חירות כצ"ל כדכתיב בפ' מסעי ויסעו מפני החירות לשון כבוד:

ואלו שהפקירו עצמן לנשים כצ"ל:

לעיקרו נופל על הארץ שממנה גדל (רש"י) כלו' שהכל חוזר לשרשו:

שהלכו בעצתו של בלעם:

קלעים פי' אהלים של קלעים כמו שעושים בשווקים:

ומשמרת לילדה צ"ל כדאי' בתנחו' ומסרסרת לילדה:

כלי פשתן לפי שבמצרים הפשתן מצוי כמ"ש עובדי פשתן וגו'. והורגלו ישראל בהן. ובתוך מ' שנה במדבר נחסר להם והם מתאוים לקנות מאשר ימצאו (Rש"א):

שבא מבית שאן כצ"ל. ועיין בב"ר פ' י"ט ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן. והוא שם מקום בא"י (יהושע י"ז י"א):

וצרצור פרש"י נאד:

ועדיין ל"נ כו' פי' סתם יינם עדיין לא נאסר. שהוא אינו אסור אלא מדרבנן ופנחס גזר עליו אחר מעשה מדין. אבל י"נ גמור אסור מדאורייתא אף בימים ההם (ז"א):

הפוער עצמו לבעל פעור פרש"י מתריז רעי בפניו. וזהו עבודתו וחייב עליו מיתה:

כענין של צמד בקר פי' כמו צמד בקר ששני שוורים מצומדים ומחוברים כו':

כאדם צמיד כו' פי' כאדם שמחובר למלאכתו בחשק:

ויצמד כצמידים על ידיה של אשה:

דאילו בעגל כתיב כו' ובתנחו' גרס דאילו בעגל כתיב ויתפרקו העם וכאן כתיב ויצמד ישראל כצמידים. ופי' שהעם הוא המון העם. וכאן כתיב ישראל אף הכשרים שבהם. והמת"כ מפרש גירסתינו ובכאן ויצמד בצמידים. שאתנן הזונה היו צמידים ואילו גבי עגל לא כתיב אלא נזמי הזהב:

ראשי העם תלה שהוא מפרש הוקע אותם אראשים. ורבי נחמיה ס"ל דהוקע אותם אחוטאים קאי. אבל הראשים לא תלה:

הושיב להם ראשי כו' שידונו אותו מהרה כדי שישוב חרון אף מישראל:

בבלוריתה בשערותיה הארוכים:

בלק אבא שצור זה בלק כמש"ל:

נתעלמה ממנו הלכה שהבועל נכרית המקנאים קנאתו של מקום פוגעים בו בשעה שרואין את המעשה. אבל לאחר מיכן אין מיתתו מסורה לב"ד. והלכה למשה מסיני הוא. פוגעין פי' ממיתין כמו לך פגע בו ע"כ (ועי' בח"א רש"א):

לעבור לארץ ישראל שהוא אפריון ובית חתונתם לשכינת ה':

אלא בשביל פנחס כו' ובת"י נתן טעם על מה שנתעלם ממשה הלכה זו משום שבא לכלל כעס:

ולפי שנתעצל כו' אף שהיה זה סיבה מאת ה' בשביל פנחס. עכ"ז הבחירה היה ביד משה:

ויקבור אותו בגי מול בית פעור ולא ידע איש כצ"ל:

שמדקדק עם הצדיקים אף שהיה זה מן השמים למען פנחס כדלעיל:

ונתנדב נפשו ומסר עצמו על קידוש השם:

נטל שיני ברזל פ' להט הברזל של ראש הרומח. ואפשר שצ"ל שנון הברזל:

והניחו בחיקו מדכתיב ויקח רומח בידו דרומח נאמר על הברזל שלקח בידו מתוך העץ שהיה קבוע בו והניחה בחיקו שלא ירגישו בני שבטו בדבר (Rש"א):

אל הקובה פי' אהל שמושיבים בו זונות (מוסף):

ועשה לו י"ב נסים בסנהדרין פ"ב אי' אר"י ששה נסים נעשו לו:

דרכן לפרוש זה מזה בפרק הנשרפים אי' שהו"ל לפרוש ולא פירש. והיינו להנצל מפנחס או לפגוע בו. ה"ל לפרוש ולא פירש שאם פירש שוב לא היה יכול לפגוע בו:

שלא יצווחו כדי שלא יבואו בני שבטו להצילו שאע"פ שהיו עמו. לא היו בתוך האהל:

הנוקרנין פי' המדקדקים שלא בדבר צורך. כגון תרנגול דמנקר באשפה (ערוך):

אף הוא נכנס כו' ואע"פ שהיו נדקרים יחדיו היו אומרים שאחר שפירשו זה מזה עשה צרכיו ושוב אח"כ דקרם:

האריך הברזל דמסתמא קטן היה כיון שהניחו בחיקו:

כח בזרועו כו' שנשא אותם בכל מחנה ישראל ולא נתיגע (ז"א):

הפכן המלאך שיהיה הוא למעלה משום כשדקרן היה זמרי למטה:

שלא יטמא פנחס פי' שלא ילכלך ויטנף אותו. דאל"כ קשה הא הנס העשר היה ששמר הקב"ה רוחן שלא ימותו:

את המשקוף כו' כתב רש"י והוציאן עד שהם נדבקים ולא הוצרך להשפיל הרומח וישמטו. או שטעם הנס כדי שביציאתם מיד ותיכף יראו לעין כל. לפי שעיני כל ישראל תלויות מה יעשה בדבר זה (יפ"מ):

ונגף בהם ומ"מ הוצרך לנס השני. שאפי' היו טרודים מאז במגפה לא יניחו את זמרי בידו כשהיה צועק (יפ"מ):

חבטן השליכן:

ויעמד פנחס ויפלל. דבר אחר ויפלל שהוא כצ"ל (מת"כ). וכן הוא בפדר"א:

משט דין ומשפט מלשון שוטר ומושל. אבל נראה שצריך להיות מסטר שהוא מכת לחי. וכן מצאתי במעריך:

נתכלו לשון כליון:

על ידי סרחון שהם נעננשים על סרחונם ומתוך כך הוא מונה אותם אחר כך לידע כמה הנותרים בחיים: