עץ יוסף על במדבר רבה יא

כה תברכו כו' הה"ד אל תקנא כו' דריש דנסמכה פ' ברכת כהנים לפרשת הנזיר לרמז שנזיר זוכה לקבל הברכות של ברכת כהנים כדמסיים. ומביא מפ' אל תקנא כדדריש ליה בסי' ב'. ואגב דריש ליה לקרא כדרך המדרש:

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ופרש"י עוד עתיד להיות עת כזאת אשר תגלה חבתן לעין כל. שהן יושבין לפניו ולמדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת והם ישאלו להם מה פעל אל:

ונוה צדיקים יברך אלו ישראל וה"ק קרא מארת ה' בבית רשע שלרשע העוה"ז אצלו כבית שהיא בקביעות. אבל להצדיקים הוא נוה. שנוה היא מקום דירה לפי שעה. ואומר שלרשע יהיה מארת ה' אפי' בביתו שכאן הוא הקביעות שלו יהיה גם כן מארת ה' ומכל שכן בעולם הבא. ונוה צדיקים יברך פי'. ולהצדיקים אפי' הנוה שלהם שהעולם הזה אצלם כנוה לפי שעה יברך וכ"ש בעולם הבא (הגר"א):

הוא יליץ על ידי אחרים שעתיד הקדוש ברוך הוא למדוד להם כמדתם שכשם שיתלוצצו מאחרים כן אחרים יתלוצצו מהם:

לעולם ייירשו ארץ ארץ החיים וחיי עוה"ב:

שהמים המרים המאררים בודקין אותו כו' כדאי' לעיל פ"ט סי' י"ח:

נכנס יין יצא סוד כו' היינו דאמרינן בפרק הדר המתיישב ביינו הרי יש בו מדעת שבעים זקנים שהסוד מתגבר על ידי היין ואין כח ביין להוציא:

הכבד ושב בביתך ר"ל שיהואש מלך ישראל שלח אל אמציהו מלך יהודה הכבד ושב בביתך ר"ל כבודך יהיה כשתשב בביתך כי תשיגך קלון מזאת המלחמה ותאבד כבודך ושם גבורה אשר עתה אתה בה:

דומה דודי לצבי כו' לפי שרוצה לדרוש קרא בענין ברכת כהנים מביא ליה כאן:

אין את אתא כו' פי' אם אתה תבא אלינו אין זה חדשות שכן דרכך מעולם להיות דומה לצבי ולהגלות לנו תחלה וכמו שמפרש (מת"כ):

לאורזילא דאיילתא עופר האילים תרגום אורזילא דאיילא ופי' איל בחור:

אחר כתלנו זה מדבר סיני בשהש"ר גרס אחר כתלנו של סיני הה"ד כי ביום השלישי ירד ה'. והכוונה כמו שמי שהוא עומד אחר הכותל והוא קרוב שיבא לבית. כן היה הקב"ה מוכן וקרוב לבא אליהם ליתן להם הדברות:

משגיח מן החלונות וירד ה' כו' הכוונה על מה שאמרו בשהש"ר פ"א ששתים מפי הגבורה שמענו היינו אנכי ולא יהיה לך. אבל שאר הדברות שמעו מפי משה. ומה שנא' דבר אתה עמנו וגו' היה תיכף אחר ב' דברות אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה וז"ש כאן משגיח מן החלונות שדיבר הקב"ה בעצמו עמנו ואח"כ מציץ מן החרכים וידבר אלהים את כל הדברים וגו' והיינו ע"י משה. המדרש בעצמו מפרש הדברים ענה דודי ואמר לי אנכי ה' אלהיך. פי' שאמר לי בעצמי. זהו הפירוש משגיח מן החלונות ר"ל בפרהסיא כאדם המדבר עם חבירו מתוך החלון. ואח"כ מציץ מן החרכים וידבר אלהים את כל הדברים וגו' פי' ששאר הדברות לא נאמרו לי ע"י הקב"ה בעצמו רק ע"י משה. והוא בדמיון כמציץ מן החרך (י"מ):

ג' חדשים וכן הוא בשהש"ר. אבל בש"ר פ"ה אי' ששה חדשים. והרבינו בחיי בסוף סדר שמות והרמב"ן בפ' וארא הביאו שני הגירסות:

הה"ד ויפגעו כו' כתב הא"א בשהש"ר צל"ע איך יליף. ולי נראה שאינו מביא ראיה על כמה נכסה מהם. אלא מביא ראיה שהיה נכסה מהם כדכתיב ויפגעו משמע שעד עכשיו לא מצאום שמשה היה נכסה מהם ואהרן היה במצרים ולא עם ישראל:

אף גואל האחרון כו' וחוזר ונכסה מהם הרבינו בחיי נתן טעם כדי להטעות לגוג וחיילותיו:

א"ד למדבר יהודה כו' בשהש"ר פ"ב סי' כ"ב אי' מ"ד למדבר יהודה הה"ד עוד אושיבך באהלים כימי מועד. ומ"ד למדבר סיחון ועוג מדכתיב הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר. וברות רבה פ"ה אי' איפכא שמ"ד למדבר יהודה מדכתיב הנה אנכי מפתיה וגו'. ומ"ד למדבר סיחון ועוג מדכתיב עוד אושיבך באהלים כימי מועד וכתיב מועד צאתך ממצרים. כלו' דהיינו מדבר סיחון ועוג שהיו שם ישראל כשיצאו ממצרים. ולפי זה נראה שחסר כאן. וזה מה דאמר לקמן בסי' זה הה"ד עוד אושיבך באהלים כימי מועד ואומר מועד צאתך ממצרים שייך לכאן לראיה לחד מ"ד. וראי' למ"ד שני חסר כאן:

רתמים שם אילן כמו (מ"א י"ט) תחת רותם:

ועלי מלוחים מלוח שם עשב מר. ועי' ברש"י איוב. ובקדושין דף ס"ו:

הורגין אותו עיין רות רבה פ' ויצבט לה קלי:

ואומר מועד ויליף מועד מועד בג"ש. ועיין מ"ש לעיל:

שאינו חרב לעולם בשהש"ר אי' שנשבע הקב"ה שאינו חרב לעולם:

כשם שיש הפרש בין חלון לחרך חרך הוא ביקוע בכותל. וחלון הוא החלל הפתוח בשלימות. וכן הצצה היא קטנה מהשגחה. וכן זכות האמהות קטנה מזכות האבות הן בכמות ההשגחה והן באיכותה:

מה אמר כו' כי כולם כעדי תלבשי וז"ש כאן קומי לך רעיתי יפתי המקושטת בעדי עדים ביופי ככלה. ותקשרים ככלה כלו' אל תדמי שככה תהיה בהסתר פנים עד עולם. כי אם תקשרים אלי ככלה מדובקת בלי פירוד ובלי הסתרה מאומה:

מדלג ומקפץ מכנסת זו כו' בשביל לברך את ישראל כלו' מקבץ כל הזכיות והמעשים טובים ולמוד התורה שבכל בית הכנסת כדי לברכם בזכות זה. משום שהבתי כנסיות ובתי מדרשות חביב להקב"ה מאד. כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד:

כה יהיה וילפינן כה כה לגז"ש:

ישב כתיב כו' פי' שאילו היה בוי"ו שהוא פועל בינוני היה מתפרש שגם כשנראה לו ה' היה יושב. אבל מדכתיב בלא וי"ו שהוא פעל עבר משמע שישב קודם שנראה לו ה' וכשנראה לו רצה לקום וא"ל הקב"ה שב:

אתה סימן לבניך דכל מה שאירע לאבות סי' לבנים:

בעדת אל ואף על גב דסיפא בדיינים. רישא בבתי כנסיות מיירי. כדאמרינן בפ"ק דברכות מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת שנא' אלהים נצב בעדת אל. ופי' רש"י בבית מועדו:

איטומים פי' מוכן ומזומן (ערוך) וזהו בעמידה. תרגום להיות עתידים דיהוון איטימום עבידין:

והיה טרם יקראו כו' שפי' שהקב"ה מוכן לענות אותם:

פורשים את כפיהם לכבוד השכינה:

כה תברכו הה"ד ואעשך לגוי גדול שמלת כה משמע שמראה על איזה דבר. לכן מפרש שמראה על ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם ואמר לו והיה ברכה כדמסיק. ולכן מביא פסוק זה:

ג' גדולות וד' ברכות שהשלש גדולות רמז לג' אבות שהגדולה נשואה באיש. ובברכות רמז לד' אמהות שהברכה לרגל הנשים כדיליף בפרק הזהב מולאברם הטיב בעבורה (יפ"ת):

והלא גדולות אינו אלא שתים היינו ואעשך לגוי גדול. ואגדלה שמך. אבל הברכות יש ד' ואברכך והיה ברכה ואברכה ונברכו. ומתרץ שתיבת ואעשך גם הוא לשון גדולה כדכתיב אשר עשה את משה שפירו' אשר הגדיל. ואף שואעשך מוסב על גוי גדול. מ"מ ואעשך לבד הוא סי' ברכה שעשה אותו גדול מאד במעלתו עד שעי"ז יזכה שיצא ממנו גוי גדול בכמות ובאיכות:

והיה ברכה ברכתך קודמת לברכתי ואע"ג שגם ברכת מגן אברהם הוא ברכת ה'. מ"מ עיקרו לא נאמר אלא לכבודו של אברהם שה' מגינו כענין שנא' ואתה ה' מגן בעדי. אבל ברכת מחיה מתים הוא שבח מיוחד לה' לבד (נזה"ק):

והיה בריכה מלשון בריכת מים:

מקרב רחוקים והיינו הנפש אשר עשו בחרן:

אלא ואעשך ואעשך לשון בריה כד"א ויעש אלהים:

משאברא אותך בריה חדשה כי בטבעו היה בלתי מוכן להולדה ונברא בריה חדשה. היינו מה שהוציאו ממזלו הראשון. גם בברית המילה נשתנה לעילוי (מת"כ). וזהו ואעשך בריה חדשה שתהיה מוכן להוליד גוי גדול:

מנח לא העמדת ע' אומות ומאי רבותיה דלך לך דמשמע אעשה לך מילתא יתירתא דלא הוי לאחר (יפ"ת):

א"ל אותו אומה כו' דמ"ש ואעשך לגוי גדול היינו גדול במעלת החשיבות והוא גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו (נזה"ק). ואפשר שבאמת לא עבר הויכוח הזה בפועל בין אברהם להקב"ה. אלא שנשמר הקב"ה בדבריו ממה שהיה אברהם יכול להקשות לו (האב"א):

אימתי עשה כו' כי הגדולה באיכות המעלה הוא רק מפני קבלתם התורה וביאתם למשכן הנבואה. וגם על זה היתה כוונת משה בתארם גוי גדול:

דבר אחר כו' שאתן לבניך כו' שהבטיחם שיתן להם התורה ועי"ז יבואו למעלה רמה. כי התורה הטיבה לבם:

ממעטת פריה ורביה שאין דרך ארץ לשמש מטתו בדרך (רש"י):

היציאה הממון שעיקרו עומד ליציאה:

את השם שאין אדם יכול לעסוק במצות בדרך כאדם שיושב בשלוה בביתו (רש"י):

אמרי אינשי במתלא כו' אומרים האנשים במשל מבית לבית פי' העוקר דירתו אפי' רק מבית לבית אי אפשר שלא יאבד חלוק או דבר אחר. מאתר לאתר נפש פי' ממקום למקום מאבד נפש כלו' מטורח הדרך נחלש הגוף ונאבד הדרו:

ברם את כו' פי' אבל באמת אתה לא יחסר לך כלום. וזהו דכתיב והיה ברכה שיעמדו לך בברכתו (נזה"ק):

לברך את בריותי הצדיקים:

למאן דהני לך כו' למי שראוי והגון בעיניך לברכהו ברכהו:

של סם המות כרוכים זה בזה אמר האריס אם משקה אני אילן של סם חיים זה של סם המות שותה עמו. ואם אני משקה זה של סם המות היאך זה של סם חיים חי. חזר ואמר אני אעבוד ואשלים כצ"ל. ועי' בב"ר פ' ס"א ושם נתבאר:

לכך נא' כה תברכו ר"ל כה כמו שאמרתי לאברהם והיה ברכה. תברכו את בני ישראל:

כה תברכו הה"ד הנה מטתו בעי לפרש מעלת ברכת כהנים שהם עומדים כנגד כל הפורענות. ומביא סמוכים לזה מפסוק הנה מטתו שמפרש ליה בברכת כהנים כדלקמן:

שהיה מתיירא כו' לאחר שחזר למלכותו. שכבר נכשל בחטא ונטרד ע"י אשמדאי:

נותנין לו אאימה ויראה שכל הבריות מתפחדים ממנו:

נותנין עליו אימה ויראה ומתפחד הוא מאחרים:

אימירון פי' בייתי בלשון יון בלעז דומישטיק"ו (ערוך) כלו' רגיל ושכיח בלא בהלה ופחד:

אגריון פי' יערי ובהיל. ור"ל כמי ששומע קול חיות היער שמתפחד ובהיל:

ז' מחיצות הוא כנגד ז' גלגלים ונגד ז' ימי הבנין הידועים לבעלי אמת:

כוססות מעורבבים וגוששות מלשון כסכוסי קרמי (מת"כ). ובשה"ש רבה גרס טיכסות והרב מוה' אברהם בהגר"א גרס נוססות זו בזו ומפרש שהוא מלשון (ישעיה כ"ט) ורוח ה' נוססה בו. פי' מתרחבת שהשבע מחיצות של אש היו מתרחבות ומתפשטות זו בזו סביבי ישראל מרוח מצויה ולא היו מתייראין עכ"ל. וכלו' שהשיגו עניינים ולא היו מתפחדים. כי נטהרו בהשגתם לדעת כל דבר על בוריו:

הסרסור הוא האמצעי בין המוכר ובין הקונה. כך היה משה אמצעי בין הקב"ה לישראל. וקאמר שאף הוא הרגיש כמאמרם בברכות כלום נתתי לך גדולה אלא בשבילם עתה לך רד:

מן שעה לשעה כלו' בכל עת שחטאו נתמעט גם מעלת משה:

מלכי צבאות מלכיהון דמלאכיא כו' ר"ל מדלא כתיב מלאכי צבאות ידודון. משמע מלכן של מלאכים. ואיזה זה מיכאל וגבריאל שהם שרים של צבאות של מעלן:

בגולירין פי' חלשין. אף וחמה שני מלאכי חבלה הם. וכן פרש"י בסוף נזיר. וממדרש אסתר למדתי שהוא אדם הדיוט המוליך רסן הסוס בידו כשאדם חשוב רוכב עליו (א"א):

לכד משמע בכח הדין ומצד זכות:

נצח פי' יחייב לאחרים לאפוקי שלא נפרש שפעל רשע:

שהיה עניו כצ"ל (א"א) וכ"ה בפסיקתא פ' ט"ו סי' ג' ובאג"ש פ"ט. כמ"ש אם קטן אתה בעיניך. וכשחרפו אותו ויהי כמחריש ונחבא אל הכלים ולא רצה למלוך:

ואוכל חולין בטהרה אי' בשוח"ט מזמור ז' וירם הטבח את השוק והעליה כו' רבי אומר השוק והחזה שהיה אוכל חולין בטהרה:

ומבזבז את ממונו היינו דכתיב (שמואל א ט״ו:ד׳) ויפקדם בטלאים שאסור למנות את ישראל והטלאים היו משלו כדאיתא ביומא דף כ"ב:

וששקל כבוד עבדו כו' שנא' (שמואל א ט׳:ה׳) פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו. הרי ששקל כבוד עבדו כיוצא בו. ועיין בילקוט שמואל:

שהיה בן תורה כצ"ל ועי' בפסיקתא:

יגע ורפה ידים אחיתופל אמר כן על דוד:

היה רודה בשדים ובשידות שהיה מושל כו' כצ"ל:

ומשוררות נקבות עיין מ"ש בקה"ר פ"ב סי' י':

פרוזבוטא במד' קהלת משמע מרחצאות:

שדה ושדתין פרש"י בפ' מי שאחזו שד זכר ושידה נקבה:

דהוו אזיין בהון פי' שדים היו מחממים אותו. והמעריך כתב שפירושו שהשדים היו לשלמה ככלי זיין להגן עליו:

כיון שבנה בית המקדש כו' בחזית ובקהל"ר ל"ג ליה:

מטתו מטותיו מטתו קרינן מטותיו לשון מטות אבותם:

ששים רבוא שיצאו ממצרים והם היו השומרים האמתיים. כי מספר הזה מסוגל לשישרה עליהם השכינה. כמ"ש אילו היו ישראל חסרים אחד מס"ר לא היו יכולים לקבל את התורה. וכמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם:

להביא טף ונשים וקורא להם מגבורי ישראל כלו' מקצת גבורה שלא הגיעו לכלל גבורה בשלימות. שכן שמושה של מ' לפעמים כמו מראשית ולא כל ראשית:

ממי למדו וכו' פירושו שהיו מלומדי מלחמה אלהית בחוזק הבטחון והדביקות בה'. וכמו שמתואר כביכול באיש מלחמה על פעולה נסית שעושה. כן הם מלומדי מלחמה שיעשה בם נסים למעלה מהטבע:

סינטימוס בלשון יוני כללו של דבר (מוסף):

ומל עצמו ר"ל הניח למול עצמו וכדמפרש. וזאת עמד להם למגן שלא חסו על עצמם ולא הרגישו בכאבם למען מלאות דבר ה' ומצותיו:

ר"ב כו' ס"ל שמסתמא לפי מעלתן היו עסוקים. מתחלה משה ואח"כ אהרן ואח"כ יהושע וי"א ס"ל שיהושע ע"כ היה מוהל מדכתיב שנית כו'. וא"כ הואיל ויהושע התחיל ע"כ מתוך ענוה שהיה במשה ובאהרן נתנו רשות ליהושע להתחיל. ומתוך שהיה משה עניו יותר מן אהרן ע"כ היה הוא אחרון (י"מ):

בסנהדראות שהם עיני העדה והן הן עיקר המגינים על ישראל:

ומאי נינהו פי' היכן הם נזכרים:

זה מופלא של ב"ד וקורא אותו סריס שמסרס את ההלכה פי' בפלפולו מכריע וחותך פסק ההלכה. ואשר הוא פקיד על אנשי המלחמה פי' שעומד על הסנהדרין שהם אנשי מלחמתה של תורה (יפ"ת):

הרי אחד עשר איש והששים איש מעם הארץ הרי ע"א סנהדרין:

שני סופרי הדיינין שיושבין לפניהם:

זה שליח ב"ד ואותן שני סופרים והשליח ב"ד לא קחשיב להו במנין כיון שאינן נצרכים לגופא דדינא:

קורא להם כלומר ממתנת עליהם כאילו צווחת ואומרת מה דינו. אבל בחזית פ"ג גרס קוהה להם כלו' שתהא הלכה ברורה ומוכנת להם בפיהם שלא יצטרכו להיות קוהה ושוהה בה. וכן בספר ישן גרס שאין דבר הלכה ספקה להם:

על הדין כו' דיני נדתה וכתמה. וכן הוא בחזית:

כאילו יצאה מירכך פי' כאילו היא בתך שאין יצרך מהרהר עליה. והא"א גרס כאילו יצאה חרב מירכך:

אלו כ"ד משמרות כהונה ואע"ג שהיו ג"כ כ"ד משמרות של ישראל. אותן היו נשארים בערי ישראל. ומשמרות כהונה ולויה לבד היו עולים לירושלים. ושל ישראל היו מתפללים בעריהם על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון. ועיין כל זה בפרק בתרא דתענית:

ושתים עשרה מחלקות כל מחלוקת היתה באה בתחלת החדש ויוצאת בסוף החדש ונכנסת אחרת תחתיה וחוזרת חלילה לכל חדשי השנה. וכן בכל שנה ושנה. ועל כל אחת היה מוטל בחדשה לעשות צרכי המלך. וכדאי' בד"ה א' כ"ז. והמת"כ במחילת כבודו לא ירד לזה:

מומין של בכורות וקדשים איזהו מום ואיזה אין מום. היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. דאילו ליטול שכר מכל בהמה מבפני עצמה אסור דתנן הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו:

מגיהי ספר העזרה פי' המגיהים הספר שבעזרה. והמת"כ פי' ספר היה מונח בעזרה שמתוכו היו מגיהים כל ספרי תורות:

דייני גזילות עיין כתובות דף ק"ה ובירוש' שקלים פ' התרומה:

האורגות את הפרוכת שבין היכל לקדשי הקדשים (קה"ע). ועי' בחזית פ"ג סי' י"ב:

בנותרות וזהו מפחד בלילות שהיו מתפחדים פן יעבור הלילה ויהיה נותר (מת"כ):

בברכת כהנים שהם היו המסבבים להשפיע ברכה בעולם באמצעות בית המקדש שמרבה ברכה לעולם כמטה שמפרין ומרבין בה. והששים אותיות של ברכת כהנים המה ענינים מסוגלים לקבל הברכה האלהית. וכמ"ש כה תברכו כדלהלן והם מגינים מול כל רע או חלום רע המעותד לבא ח"ו (אשה"נ):

כך כל מה שהיה בביהמ"ק היה פרה ורבה כדאי' בתנחומא ס' תרומה ס' י"א אמר ר' לוי כשהכניס שלמה את הארון לביהמ"ק הרטיבו כל העצים והארזים שהיו שם ועשו פירות שנא' שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו. והיו הולכין ועושין פירות. ומהם היתה פרנסה גדולה לפרחי כהונה כו':

שנ' ויאריכו הבדים וזהו ג"כ כוונת המדרש בשה"ש פ' הנך פה דודי עד שלא עמד ביהמ"ק היתה השכינה מתמצעת בין ב' בדי ארון. משנבנה בית המקדש ויאריכו הבדים ע"ש:

לפי שכל מעשה הפרשה באהרן פי' לפי שמצוה זו נוהגת באהרן ולא בישראל להכי אמר דבר אל אהרן ואל בניו:

מה להלן בלשון הקודש דילפינן קול קול ממשה. כתיב בהר גריזים קול רם. וכתיב התם משה ידבר והאלהים יעננו בקול. מה להלן בלה"ק דהא בלה"ק ניתנה התורה אף קול רם דכתיב גבי הר גריזים בלה"ק (גמרא):

רבי יהודה אומר כו' כה עד שיאמרו כו' אבל לרבנן לא משמע להו עיכובא כה אלא ככה (תוס'):

שכל מקום שנא' עניה כו' עניה ואמירה גבי לוים בהר גריזים דכתיב וענו ואמרו וילפינן קול קול ממשה כהנ"ל. כה כתיב גבי ברכת כהנים כה תברכו. ובסוטה ל"ג אי' כ"מ שנא' כה ככה עניה ואמירה אינו אלא בלשון הקודש. ומפרש הגמ' ככה דחליצה דכתיב שם ככה יעשה וגו':

ת"ל ואלה יעמדו גבי הר גריזים:

בנשיאות כפים שיגביהו את ידיהם:

ת"ל וישא אהרן את ידיו כו' פי' נאמר כאן כה תברכו ונא' להלן וישא אהרן וגו' ויברכם (גמרא):

ר' יונתן אומר אי מה להלן ר"ח כו' פירש"י דקשיא ליה אהך גז"ש דאיכא למיפרך מה למלואים שכן קרבן צבור כדכתיב קחו שעיר עזים כו'. ור"ח הוי כדכתיב ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן. והוא היה יום שמיני למלואים כדתני' בסדר עולם:

ת"ל כי בו בחר ה' וגו' לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים ומקיש בניו לו כו'. ופי' משום דמפרך הגז"ש מייתי ליה בהיקישא שמקיש בניו לו מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים. ולא תיקשי תו שכן כ"ג דאין משיבין על ההיקש. וכתיב כל הימים ולא תיקשי תו ר"ח ועבודת צבור:

ואיתקיש ברכה לשירות כלו' ואע"ג דבהאי קרא לאו ברכה כתיב אלא שירות לעמד לשרת בשם ה' הוא ובניו. איתקיש ברכה לשירות כדאמרינן לעיל לשרתו ולברך בשמו (ועיין בתוס' שם):

בשם המפורש ככתבו (רש"י) להוריד הברכה ממקור העליון. וכל זה רק במקדש אבל לא בגבולין:

בכינוי בקריאתו באדני (תוס'):

זה מקרא מסורס בגמרא איתא הרי הוא אומר בכל מקום אשר וגו' בכל מקום ס"ד אלא מקרא זה מסורס הוא כו'. ופרש"י בכל מקום ס"ד וכי בכל מקום שם המיוחד נזכר הכתיב זה שמי וזה זכרי לא כשאני נכתב אני נקרא. ועוד וכי בכל מקום שכינה באה ושורה דכתיב אבא אליך והוא לא ייחד מקום להזכרת השם. אלא מקרא זה מסורס הוא פי' מהופך הוא. בכל מקום אשר אבא אליך באהל מועד שבמדבר ובשילה ובית עולמים ע"כ. ובית הבחירה כאן לאו דוקא בהמ"ק אלא המקום שבחר ה' אהל מועד שבמדבר ושילה:

או עורף מול פנים פי' או אפי' עורף כנגד פנים. וכ"ה בגמ'. ופרש"י שאין הצבור צריכין להסב פניהם לצד הכהנים:

אמור להם מכאן שהחזן כו' פרש"י מקרא דלהם נפקא לן ששליח ציבור מזהיר אותן לברך:

אם שני כהנים הם פרש"י כשיש שם שני כהנים לברך. שליח ציבור כשגמר ברכת הודאה קורא אותן כהנים והן הופכין פניהם שהיו הופכין לצד התיבה להתפלל יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו כו':

בברכת עבודה קודם שיסיים שליח ציבור רצה צריך לעלות על הדוכן (רש"י):

וירד מעשות החטאת אלמא בעוד עבודה בידו בירך ואח"כ וירד מעשות אלמא השתא הוא דגמר (רש"י):

א"ר שמלאי בית הכנסת שכולה כהנים כולם עולים לדוכן. והא תניא בית הכנסת שכולה כהנים מקצתן עולין ומקצתן עונין אמן. לא קשיא הא דאישתייר ביה עשרה הא דלא אשתייר ביה עשרה. העם שאחורי כצ"ל. ועי' סוטה ל"ח. ופרש"י אישתייר ביה עשרה מקצתן עולין לדוכן והעשרה עונין אמן. לא אשתייר עשרה לא חשיבי לברכה לחודייהו הילכך כולן עולין ומברכין לאחיהם שבשדות:

העם שאחורי כהנים אינן בכלל ברכה ומפרש בגמ' דווקא אם לא אניסי לעמוד אחורי הכהנים אלא שאין הברכה חשובה עליהם. הילכך אינם בכלל ברכה:

שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן (רש"י):

במה הארכת ימים איזה זכות בידך עיקר שהארכת ימים (רש"י בע"י סוטה סי' ע"ט):

קפנדריא לקצר דרכו דרך ב"ה ליכנס בפתח זה ולצאת כנגדו. ופי' בברכות (דף ס"ב):

ולא פסעתי על ראשי עם קדש שהיו התלמידים יושבין בבית המדרש על גבי קרקע והמהלך ביניהם כשהם יושבין ונכנס לישב במקומו מרחיב פסיעותיו על כרחו ונראה כמפסיע על ראשיהם ולפיכך צריך להקדים או ישב לו מבחוץ. ואפשר שהיה מחמיר על עצמו אף כשרבים צריכין לו:

ולא נשאתי כפי לדוכן שכהן היה:

כי עקר הכהן רגליו בעבודה למיסק והוא מחזיר פניו כלפי תיבה מאי אמר:

ומחזיר פניו מן הציבור לצד התיבה עד שיגמור שליח ציבור המברך את עמו ישראל בשלום:

לכוף קשרי אצבעותיהם שפושטים אצבעותיהם כשמברכין ולאחר שגמרו סוגרין אגרוף שלהם כשאר בני אדם. קשרי אצבעותיהם החוליות שכופפין ופושטין בהם:

ואין הקורא ש"צ שקורא כהנים שיחזירו פניהם לברך. וכך צ"ל ואין הקורא רשאי לקרות כהנים. ותיבת ברכת מיותר. וכן בסוטה ל"ט ליתא תיבת ברכת:

אמן של ברכת הודאה:

מה הציבור אומרים שיראו מסבירים פנים ומודים לפניו על ברכותיו להראות שהם נוחות להם (רש"י):

ברכו ה' מלאכיו כו' ושלש מקראות הן כנגד ג' ברכות (רש"י):

רב ששת אמר בהזכרת השם כצ"ל. וכ"ה בגמ' ופי' כשהכהנים מזכירים את השם:

פסוק כנגד פסוק כשהכהנים אומרים פ' ראשון הם אומרים אחד מאלו ובשני אומרים את השני. ובשלישי את השלישי (רש"י):

ברוך ה' מציון אינו באותו מזמור. והיינו דקא פריך ונימא יברכך ה' מציון דכתיב בההוא ענינא:

במנחתא דתעניתא שנושאים בו כפים. משא"כ בשאר מנחות משום שכרות (רש"י):

מקוה ישראל מושיעו בעת צרה כצ"ל:

אינו אלא טועה שלא נתקנו לומר אלא לכבוד שם המיוחד הנזכר במקדש:

אמר ר' אחא ב"ח תדע דבגבולין נמי מיבעי לממרינהו כצ"ל. וכן הוא בסוטה מ':

ואינו מסביר להראות שברכת רבו חשובה לו ועריבה עליו ותגמל לרבו עליו בכך (רש"י):

וכל כך למה שבמקדש אומר את שלשתן ברכה אחת:

שאין עונין אמן במקדש ואין כאן במה להפסיק (רש"י):

קומו וברכו את ה' כו' בספר נחמיה כתיב שכל ברכה שהיו מברכין במקדש כך היו מברכין ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם למגן אברהם. וכן למחיה מתים (רש"י):

על כל ברכה וברכה תן לו תהלה ואותה תהלה מפרש בפ"ג דתעניות שהיא בשכמל"ו (תוס'):

כנגד כתפותיהם מפני שצריך נשיאות כפים:

על גבי ראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם לכן הם מגביהין ידיהם למעלה מראשיהם (רש"י):

מן הציץ מפני שהשם כתוב עליו:

אמור להם מלא פי' תיבת אמור מלא בוי"ו:

באנגריא בל"י ורומי אנגריא עבודה שנעשית באונס (מוסף):

שלא תהא עשוי במדינה פניאס גביית גולגלתא (מת"כ). והמעריך גרס כמדינת פניאס. וכתב פניאס שם עיר והיא דן שבסוף גבול ארץ ישראל. לכן היא מוכנת לפורעניות שלעולם היא דואגת מהגייסות. גם אפשר שהיא מסוכנת משטיפת מים לפי שהירדן יוצא ממערת פמיאס עכ"ל:

זימי בל"י מס ועונש (מוסף). ועיין בערך זמיון:

שהבנות צריכות שמירה מן הזמה:

יברכך בעושר וישמרך שתעשה ממנו מצות שלא יהי' עושר שמור לרעתו ח"ו. וגם ע"י הצדקה שיתן בלבבו ליתן (שהיא המצוה דהכא) ישמור העושר שיתקיים כמ"ש מלח ממון חסר (הרד"ל):

וישמרך בגופך דריש דהשמירה קאי אגוף שלא יארע לו חולי. ור' יצחק דריש השמירה מיצה"ר. ור"ל יברכך ה' בממון רק מה יועיל אם היצה"ר ישלוט עליו שלא יעשה בהעושר חיזוק לתורה ויבא ע"י העושר לגיהנם. לזה אמר וישמרך מיצה"ר:

בכסלך במבטחך (רש"י):

מלכד שלא תלכד ברשתו של יצה"ר:

יומם השמש לא יככה כו' והם אדום וישמעאל שישימעאל מונה ללבנה ואדום לחמה שלא יכו אתכם ב' אלה (חוזה דוד):

הנה לא ינום וגו' כדאי' בסוטה מח וכי יש לפני המקום שינה והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא יישן וגו'. אלא בזמן שישראל שרוים בצער כו' לכך נא' עורה למה תישן ע"כ משמע ששכשהוא בהיפך נאמר הנה לא ינום וגו'. וזה ראיה לפרש וישמרך שלא ישלוט אחרים עליך (ז"א):

ה' שומרך פי' שלא תאמר כי דוקא לכל כללות ישראל יעשה כן כי לא ינום כו' שומר ישראל כתיב אבל לא לכל יחיד בפ"ע. לכך מביא הפסוק ה' שומרך שאפי' ליחיד בפ"ע ה' שומרך ה' צלך:

ה' ישמרך מכל רע הוא הרע עצמו שעשית שמכל עון נעשה מלאך רע וגורר לך עבירה אחרת. ועליו אומר ה' ישמרך מכל רע שעשית (אלשיך):

ה' ישמר צאתך ובואך לומר שאפי' שאנחנו בגלות עתה. מ"מ ה' ישמר צאתך אף שיצאת בגלות כבר הבטיח אותנו בתורתו הקדושה ואף גם זאת בהיותם וגו' ולא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכמו כן ישמר בואך מן הגלות ויהיה גאולה שלימה נצחית מעתה ועד עולם (ז"א):

המקיפין כמו שאחז"ל בברכות דף י':

ישמור לך ברית אבותיך שאע"פ שתמה זכות אבות ישמור לך ברית אבות. ועי' שבת נ"ה תוס' ד"ה ושמואל:

ישמר לך את הקץ פי' שישמרך מן הפורעניות שיהיה באותו פעם בעת הגאולה. והיינו חבלי משיח שיהיה באותו הזמן. לזה מביא לראיה שיהיה פורעניות באותו פעם מן פסוק משא דומה ששם מבואר שיהיה פורעניות בעולם. אי נמי ישמר ימתין. שימתין להביא הפורעניות על בני אדם גבורים שיהיה להם כח לעמוד בהם. על דרך שאמרו חכמינו ז"ל ברעב שהיה בימי דוד (ידי משה):

משא דומה פרש"י הוא שעיר:

אלי קורא משעיר אמר הקב"ה אלי קורא הנביא או המלאך שומר מה מלילה פי' שומר ישראל מה תהא מן הלילה והחשכה הזאת. אמר שומר הקב"ה אתא בקר יש לפני להזריח לעשות בקר לכם. וגם לילה מתוקן לרשעים לקץ:

צרורה כמו שמורה. וזה וישמרך (מת"כ):

ואת הרשע דהוה אמינא כיון שהנשמה חלק אלוה ממעל תשוב למקומה. והגוף יהיה נדון על חטאיו. ת"ל ואת נפש אויביך וגו' שאצל הרשעים אף הנפש מקבל עונש (ז"ר):

מן גיהנם הוא מלבד כף הקלע ניתן בו שיעור וזמן יב"ח לרשע להצרף מן סיגי הרע:

ורשעים בחשך ידמו פ' גיהנם נקרא חשך כדאי' בש"ר פ' י"ד:

הרי הם מבורכים מהברכה יברכך. ושמורים מן וישמרך:

שאף שכינה ביניהם שיהיה להם ברכה אלהית נעלה מהטבע:

קומי אורי וגו' ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. ופי' האלשיך וכבוד ה' היא השכינה אשר עליך בגלות יזרח אלא שאינו נראה לעיני בני אדם כו' משא"כ לע"ל לא בלבד תהיה הזריחה כי אם שגם תראה ותגלה. וזהו וכבודו עליך יראה:

יתן לך מאור עינים זהו פי' אחר על פסוק יאר ה' פניו אליך. ופי' יתן לך מאור עינים להבין ולהשכיל דעת התורה:

בפנים מאירות כי שם פנים הוא לפעמים שם הכעס. והוא שם המושאל כאדם המביט פני חברו בכעס והרוגז הוא כדמות חשך. אבל כאן יאר ה' פניו כי ההשגחה העליונה תהיה רק לטובה:

ויתן לך בנים בני תורה שהם מאירים עיניו של אדם אם הם טובים וחכמים:

כי נר מצוה ותורה אור פרש"י כמו שהאור מאיר לעולם תמיד כך התורה עומדת זכותה לעולם. וזכות מצוה לפי שעה כאור הנר:

כהנים שמאירים לשון אור ואש. ר"ל שיקריבו קרבנות בקדושה ובטהרה ויורידו שפע האור בעולם:

כמה דמצלינן כמו שמתפללים בתפלת י"ח:

שתהיו חוננים שזהו מלת ויחנך בשורו"ק שיעשה אותך בעל חנינה בטבע שתאהוב לחנון לרעך ולרחם על רעך כענין שנא' ונתן לך רחמים בטבע. ועי"ז וירחמך כי כל המרחם ירוחם:

בבנים טובים ומאושרים בטבע. והבנים המה נתח מהאב. וכאילו חנן אותו בעצמו:

כמד"א אלהים יחננו ויברכנו לפי דרש זה ויחנך מוסב על יברכך כאילו היה כתיב ויחנך תחלה. שהברכה והארת פנים יהיה ע"י מדת החנינה והחסד אף שלא יהיה הזכות כל כך גדול. וזהו כדמות הכתוב יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה:

ויחנך במשאלותיך שלפעמים תהיה צר לך בחטאך חטא מה. כי אין צדיק בארץ. אז ויחנך למלא משאלותיך:

יחנה לשון חנייה ושכינה שכביכול תהיה השגחתו בתמידות אצלך כמו שהא חונה אתך תמיד ולא בהשגחה לפרקים:

ושפכתי על בית דוד רוח חן וס"ל ששפיכה זו היינו נבואה כדכתיב (יואל ג׳:א׳) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם וגו'. ויותר נראה שצ"ל כמד"ת כי מצאת חן בעיני. וכן הובא באברבנאל:

תתן לראשך לוית חן חברת חן. ופרש"י שהתורה והמוסר יהיה לראשך לוית חן:

במתנת חנם כדפרש"י אין חנון בכ"מ אלא לשון מתנת חנם:

להוציאך משיעבוד מלכיות כו' לגאול אותך הוא ע"ד כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וכמו שבמצרים בטלה העבודה ששה חדשים קודם יציאתם ממצרים. וכן תהיה לעתיד. וממילא יבואר המדרש שלפנינו:

ק"ו כו' וזהו מלת אליך כלומר אליך שאתה מתפלל אליך שאתה מבני אברהם בודאי ישא פנים אליך. ומדרש זה סותר למה דאי' בב"ר פ"נ כ"א דמפרש שם דנשיאות פנים זה לא היה אלא מן המלאך לכבוד האכסנאי ולא מפני זכותו של אברהם ועיין מ"ש הנזה"ק שם:

עד כזית כו' אם הגיע לכל אחד כזית לר"מ או כביצה לר"י. דתנן ברכות דף מ"ה עד כמה מזמנין רבי מאיר אומר עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה. ועיין בפי' הגר"א משלי כ"ב אות ט':

לפיכך ישא ה' פניו וגו' דידוע שהקב"ה משלם לאיש כמעשהו. והנה אם האדם עושה לפנים משורת הדין הקב"ה עושה עמו ג"כ לפנים משורת הדין. על כן הנשיאות פנים הוא הדין:

עד שלא נחתם אז התשובה מועלת:

משנחתם גז"ד וישקוד כי אחר גז"ד אז גם הרחמים נהפך להם לדין למהר לשלם להם פורעניות:

אם ישוב ולא ישוב פרש"י כשירצו לשוב מרעתם. לא ישוב הקב"ה מגזירתו:

חפץ ה' להמיתם גבי בני עלי כתיב. ומתרץ כאן קודם גזד כו' עיין תוס' ד"ה כאן בעושה תשובה נדה דף ע' ע"ב:

בעולם הזה ע"י תשובה. אבל בעוה"ב אשר לא ישא פנים. דקימ"ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם:

לבין חבירך עד שתרצהו וימחול לך:

לשאינם שבים אף שיוה"כ מכפר הוא רק לשבים שלא כדעת רבי:

יהפוך פניו כו' מן הצדדים כי יש השגחה טבעית כסדר העולם והרי הוא כאילו בא מן הצד ע"י אמצעים רבים. אבל הפיכת פניו אליו היא ההשגחה הנעלה מדרך טבע הנהוג:

שלום בכניסתך כו' מברך אותם שיהיה להם שלום בכניסתן וביציאתן ושלום עם כל אדם אף שאינם בני אומתך כלם יהיו אוהבים ושלמים עמך:

זה שלום מלכות ב"ד שלא יחצו עוד לשני ממלכות. רק מלך המשיח מזרע דוד ימשול ויהיה אמת ושלום בימיו. שאז כולם ידעו את ה' ויקבלו מלכות שמים. ועל זה מביא הקרא למרבה המשרה. פי' להרבות שררה באופן שלא יהיה בה סדק וחלוקה לעולם כמס סתומה שבמלת למרבה שאין בה סדר. ולהיות שלום אין קץ מתמיד לעולם על כסא דוד ועל ממלכתו:

שלום תורה שלא ירבו מחלוקת בתורה (ז"ר) עוז לעמו יתן וגו' ה' יברך את עמו בשלום:

ואני זקנתי כי היא שפירסה נדה אז כמאמרם אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה לא בלשון תמיה כי אם אמרה מצדי אין מניעה כי היתה לי עדנה אבל מה אעשה ואדוני זקן. וה' שינה לומר שתלתה רק בה (ידי משה). וכן שינה המלאך שדיבר עם מנוח מפני השלום שלאשה אמר הנה נא את עקרה ולא ילדת ולא סיפר דבר זה למנוח:

שהשם שנכתב בקדושה גבי סוטה היו מוחקין את השם כדי להשקותה מים המאררים ואם נמצאת טהורה מותרת לבעלה:

שלא נטעו הנביאים כו' כלו' שהנביאים מזהירים את הבריות כי יעשו תשובה שלא יחרב הבית ויתבטל השלום בעולם שהשלום הוא מעלת ושלימת העה"ז (נתיבות עולם וז"ר):

שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום כי השלום נחשב כמו הכלי מקבל כל ברכה. כי בשלום הדבר יושלם. וכאשר אין שלום הוא חסר. והשלימות מקבל הברכה. כי הברכה היא תוספת טובה שלכך נקרא ברכה. ואי אפשר להגיע אל תוספת ברכה וטובה רק כאשר תחילה הוא בלא חסרון (נתיבות עולם):

אין חותם כל התפלה אלא שלום כי השלום הוא עצם השלימות ואין קיום הדבר אלא בחותמו ושלום נותן קיום לפיכך חותם כל הברכות הוא השלום (הנ"ל):

גדול השלום שניתן לענוים כי אין המלוקת רק באשר כל אחד רואה עצמו מיוחד במעלה. ומפני זה מתחדש המחלוקת. אבל בעל ענוה לא שייך בו מחלוקת. ולכך ניתן השלום לבעלי ענוה (הנ"ל):

גדול השלום שהוא שקול כנגד הכל כי הכל צריכין אל השלום ולפיכך השלום כנגד הכל (הנ"ל):

אנו אומרים (בתפלת יוצר אור) עושה שלום ובורא את הכל:

הנח לו שאפי' עובדים ע"א הנח לו בשביל חבור ושלום שיש ביניהם:

שאפילו בשעת מלחמה צריכין שלום כו' כי אף בשעת מלחמה לא יסולק השלום ולא ניתן רשות למלחמה רק כאשר אינם רוצים בשלום. ומזה תראה כי אין הסרה מן השלום. ולפיכך אמר אחריו שאפי' המתים צריכין שלום ולא תאמר כי אין צריך שלום רק מצד העוה"ז כי בעוה"ז הם בעלי מחלוקת כל אחד רוצה לדחות את השני ממציאותו אבל המתים אינם צריכין שלום. עז"א כי אף המתים צריכין שלום. כי אין בעולם שאין מקבל השלום. רק השי"ת שהוא השלום בעצמו והכל מקבלים ממנו יתב' השלום (הנ"ל):

שניתנה לעושי תשובה פי' כי השי"ת רצה להבטיח בעלי תשובה על שכרם הטוב. ומדלא הבטיחם רק בשלום ש"מ כי השלום מדרגה עליונה (הנ"ל):

בורא ניב שפתים פרש"י בורא אני לו ניב שפתים חדש כלפי שבאתהו צרה עד עתה והכל קראו עליו תגר. יקראו לו שלום שלום לרחוק ולקרוב ששניהם שוין מי שנתיישן והורגל בעבודתי ובתורתי מנעוריו. ומי שנתקרב עתה מקרוב לשוב מדרכו הרעה אמר ה' ורפאתיו מחוליו ומחטאיו:

הראשונה אומרת יבא שלום זהו נגד הנפש שתבא בשלום בעולם העליון אשר שם השלום בפמליא של מעלה ושם תבא נפש הצדיק צרורה בצרור החיים:

שניה אומרת ינוחו על משכבותם נגד הגוף שינוח על משכבו בעולם התחתון:

והשלישית אומרת הולך נכוחו פרש"י בדרך ישרה. ר"ל כי עניני היושר והנכון נקרא נוכח. כמו (משלי ח' ט') כולם נכוחים למבין. והטעם כי היושר והנכון נוכח פני כל אדם חשוב. וכל איש ישר פונה אליהם לתתם נגד פניו לחשיבותם. ועיין רש"א בח"א פרק י"ב דכתובות:

הראשונה אומרת אין שלום בנפש מצד עצמה. כי השחיתה דרכיה:

שניה אומרת אמר ה' לרשעים ר"ל אף שהנפש שמה משתוקקת לדבר ה' בטבעה. כי עת שתפרד מגופה תחפוץ לעלות למעלה אך העונש יבא לה מה'. וזהו אמר ה' לרשעים שימנע מהם השלום:

השלישית אומרת למעצבה תשכבון זהו נגד העדר מנוחת הגוף שלמעצבה תשכבון:

שכר התורה כי על ידי השלום ישבו במנוחה ויוכלו להתעסק בתורה מתוך הרחבת הלב. והוא בכלל ששכר מצוה מצוה:

לאוהבי תורה ר"ל המחזיקים לומדי תורה ואוהבים אותם:

ללומדי תורה הם הת"ח עצמן שהם לומדים התורה דכתיב בה וכל נתיבותיה שלום. לכך ראוי להם השלום. וכן ראוי לאוהבי תורה המחזיקים לומדי תורה כי בצל החכמה בצל הכסף:

ששמו של מקום כו' כי הוא שלום בתכלית השלימות שאין בו הפכיות מאומה כי אם פשוטיי בתכלית הפשטות:

שדרי עליונים צריכין שלום שהשם יתברך מאחד הכל בשלום. שאם לא זה היה האחד בטול השני. כאשר הם הפכים. אלא מתחברים ומתקשרים ע"י הקב"ה שהוא אחד והוא יתב' כולל הכל ומשלים הכל ולכך יש שלום (נ"ע):

שאין איבה כי אין יצר הרע לוחם בם:

כתוב אחד אומר היש מספר כו' משום דר"ש דאמר בא וראה שלא כמדת כו' מביא ענין זה ג"כ:

לכולם שמות יקרא דמשמע שקורא לכל אחד מכולם שמות הרבה:

לכולם בשם יקרא דמשמע שלכל אחד מכולם הוא קורא רק שם אחד בלבד:

אחת דבר אלהים כו' מפסוק זה למדו חז"ל דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו:

וכפטיש יפוצץ סלע ודרשינן בסנהדרין דף ל"ד מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים:

שאין שם שינוי כו' צ"ל שאין שם שנוי. ר"ל שאין שם אחד בא עוד פעם שני. והשתא ב' הכתובים יתכנו. והיינו שבבחינות חלופי השמות לפי שינוי השליחות יש לכל אחד שמות הרבה. אבל זהו בצירוף והמשך זמנים הרבה. ועל זה נאמר לכולם שמות יקרא. ובבחינות פרטי זמני שליחות נקרא המלאך בכל פעם בשם אחד. וזהו לכולם בשם יקרא היינו בשם אחד פרטי כפי הוראת ענין השליחות כן יקרא אז. ועיין בב"ר פר' ע"א מ"ש שם:

והוא פלאי פי' היום הוא שמי פלאי ע"ש השליחות הנזירות שנאמר איש כי יפליא. ואיני יודע לאיזה שם אני מתחלף:

מקום הגורן בשש מאות מקום המזבח בחמשים צ"ל מקום הבית. ור"ל המקום היינו השדה שנבנה בו הבית כולו קנה בשש מאות שקלי זהב. אבל מקום המזבח דהיינו הגורן וה"ה הבקר והמוריגים וכלי הבקר קנה בכסף שקלים חמשים ולשון הפסוקים מוכיחים כן. כי אומר ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים. ובגורן היה המזבח. ובד"ה אומר ויתן דוד לארונה במקום שקלי זהב וגו' ר"ל כל המקום שהוא השדה שסביב הגורן שנבנה בו הבית ובעבורו נתן שש מאות שקלי זהב. ורבי אלעזר ס"ל שגם הגורן בכלל השש מאות שקלי זהב. שבעד כל המקום היינו השדה ובעד הגורן שהוא מקום המזבח נתן שש מאות שקלי זהב. ובעד הבקר והמוריגים וכלי הבקר נתן חמשים שקלי כסף. ולדידיה ה"פ דקרא (דשמואל ב כ״ד:כ״ד) ויקן דוד את הגורן ולא פירש במה קנאה הרי פירשו בד"ה ויתן דוד לארונה במקום זהב משקל שש מאות. ואת הבקר קנה בכסף שקלים חמשים. והמוריגים וכלי הבקר נכללו בכלל הבקר. ועיין זבחים קט"ז ע"ב ברש"י ובחד"א וברד"ק סוף שמואל:

י"ב שבטים היו ונטל דוד כו' ובגמרא שם פריך הא אכתי קשיין אהדדי התם כסף הכא זהב. ומתרץ דה"ק גבה כסף שוה חמשים שקלים של זהב לכל שבט. היינו שש מאות זהב לכל השבטים:

ד' אלפים אסטבלאות מקום מעמד הסוסים:

ארבעים אלף סוסים שבד"ה מנה הארוות ובמלכים מנה הסוסים. שהיה לו ארבעים אלף סוסים למרכבתו בארוות מעשרה בכל אחת. ואסטבלא היינו ארוות. ועיין בסנהדרין דף כ"א:

שלשת אלפים יכיל יכיל פי' מחזיק. ובים של שלמה כתיב שהיה מחזיק ג' אלפים בתים. ובת הוא ג' סאה שנא' האיפה והבת תוכן אחד להם. והאיפה הוא ג' סאין:

בלח אלפים שהלח אין לו גודש:

שהם שלשת אלפים ביבש שהגודש מחזיק שליש:

מכאן אמרו שני כורים כו' ונפקא מינה לענין מקח וממכר אם התנה לתת לו סאה גדושה או לתקן לו כלי המדה (תוס' עירובין):

שהם שלשת כורים ביבש והיינו דוקא בכלי שגבהו כחצי ארכו ורחבו קאמר כיס של שלמה (רש"י):

חביב הוא השלום מסיים במה שפתח לפאר מדת השלום שכולם נתבשרו רק בו:

וכן אתה מוצא באהרן בספרי סדר זו פיסקא מ"ב אי' גדול השלום ששינה קדוש מפני שלום ושמעתי שפירושו ששינה קדוש היינו אהרן קדוש ה' שכשהיו שני ישראלים מריבים זע"ז היה אהרן בא לאחד ואמר לו היאך חברך מתחרט ומתאנח על זה שהקפיד כנגדל ואח"כ היה בא אל השני ואמר לו כך ונעשה שלום ביניהם כדאי' באבות דר"נ:

בשם המיוחד ככתבו:

לשכן את שמי הוא בנחמיה א'. אבל בספרי מביא פסוק לשום את שמו שם (דברים י״ב:ה׳):

משרבו הפריצים המשתמשים בו:

לצנועים שבכהונה לברך בו את העם במקדש לאחר עבודת ציבור תמיד של שחר (רש"י):

אמר רבי טרפון ר' טרפון כהן היה כדאי' בתוספתא פ"ה דכתובות. ובפסחים דף ע"ב ע"ב. ובבכורות דף נ"א ע"ב:

בשורה לברך ברכת כהנים:

שאמרו בתוך נעימות הכהנים כשהיו הכהנים מושכין את קולם בנעימה היה הכ"ג ממהר להבליע את השם ולא היה נשמע לי:

נעימות פי' ביסום קול:

ג' ברכות שמפסיקים הכהנים בין פסוק לפסוק ועונים הציבור אמן (רש"י):

ובמקדש ברכה אחת לפי שאין עונין אמן במקדש וא"צ כאן שום הפסק. הכי מפרש בגמרא סוטה מ' ע"ב:

ככתבו ביו"ד ה"א:

בכינויו באל"ף דל"ת:

כנגד כתפותיהם מפני שצריך נשיאות כפים שיגביהו את ידיהם כדאמרי' בברייתא סוטה ל"ח ע"א:

ובמקדש למעלה מראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש (וה"ה באהל מועד שבמדבר ובשילה) ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם (רש"י):

לגרים תושבים. כמו לגר אשר בשעריך הכתוב גבי נבלה:

ולעבדים מנין כאן ליתא תיבת משוחררים. וכן בספרי. אבל לעיל סימן י' איתא:

ת"ל ואני אברכם כ"ה בספרי פיסקא ל"ט ופיסקא מ"ג. אבל בגמרא ולעיל סי' י' איתא ת"ל אמור להם לכולהו:

אנו נברך את ישראל ר"ל שברכותיהם תלויות בנו. ת"ל ואני אברכם. אני בעצמי ובכבודי. והני כהנים שלוחי דרחמנא נינהו: