אליהו רבא על משנה נגעים ו

רבתה הבהרת טמאה. לאו דוקא רבתה אפילו לא רבתה טמאה משום מחיה:

ר' מאיר מטמא. דחשיב ליה פסיון. ובמחיה פחותה מכעדשה הוא דפליג ר"מ אבל במחיה כעדשה דרישא ל"פ ר"מ. דהתם בכעדשה המחיה סימן טומאה היא וכי נתמעטה אזיל הסימן טומאה ונרפאת אפי' ר"מ מודה דלאו פסיון הוא אלא הסי' טומאה הוא דאזיל ונרפא דאלת"ה הלכה לה המחיה דתנן בכ"מ היכי משכחת לה הא פסיון היא אלא התם אפי' ר"מ מודה דלאו פסיון הוא אבל הכא בפחותה מכעדשה דלא הויא סימן טומאה כלל קסבר ר"מ כי נתמעטה פסיון הוא:

רע"א בין כך ובין כך טהורה. ר"ע ורבן גמליאל תרווייהו כרבנן דפליגי עליה דר"מ דאמרי אין הנגע פושה לתוכו. אלא דר"ע מוסיף אדר"ג וקסבר לפנימית נמי לאו פסיון הוא הואיל והחיצונה מקיפתה ואין הנגע פושה לתוך נגע והכי תניא בתוספתא לר"ע אי משום פסיון אין חוששין לפנימית שאין נגע פושה לתוך נגע:

המותר סימן פסיון לפנימית. ר"ש ס"ל כרבן גמליאל וס"ל כת"ק דר' יוסי הלכך החיצונה טמאה משום מחיה:

היה בו בוהק פחות מכעדשה. כלומר או מחיה פחותה מכעדשה. והשתא בנתמעטה והלכה לה. בחיצונה אם היתה כעדשה מכוונת בין כלה מבפנים בין כלה מבחוץ טהורה שמחיתה נתמעטה והלכה סי' טומאה שלה ומשום פסיון ליכא שאין הנגע פושה לתוכו. אם היתה יתירה מכעדשה ונתמעט המותר בין כלה מבפנים בין מבחוץ להחליט משום מחיה דהא אשתייר כעדשה. אם היתה פחותה מכעדשה ונתמעטה בין כך ובין כך להסגיר. דמשום פסיון אין להחליט שאין הנגע פושה לתוכו ומשום נתמעטה המחיה אין לפטור דהא לאו סימן טומאה היא ולא הוי הלכה סי' טומאה שלה. והפנימית בין היתה כעדשה בין יתירה בין פחותה אם מבחוץ שלה להסגיר ואם מבפנים להחליט משום פסיון:

עשרים וארבעה ראשי איברים באדם כו'. תניא בתוספתא ואם מקומן יושב כגריס הרי אלו מיטמאין במחיה ר"א אומר המסמרות והיבלות והטרטולין אין מטמאין משום מחיה ואם מקומן יושב כגריס מטמאין במחיה ועוד תניא היו לו על ראש חוטמו שופע אילך ואילך על ראש אצבעו שופע אילך ואילך טהור שנאמר וראהו כולו כאחת:

המורדין. גרסינן וקאי אשחין ומכוה וקדח. תניא בתוספתא רבי יוסי בן רבי יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם לפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לה עור הבשר וראוי לפסיון: