דרישה, חושן משפט צב:י

אבל בשל דבריהם לא עפ"ר וכתב הב"י כיון דהטעם הוא משום דתקנת' לתקנת' לא עבדינן מש"ה אפילו בשבועה כעין דאורייתא דינא הכי והרמב"ם דנקט בלשונו שבועת היסת משום דבגמרא קאי שם אשבועת היסת ב"י ולכאורה נראה דכיון הב"י לב"ה השוכר פועל ומחולק עמו בקציצה דכ"ר בסי' פ"ט שתקנו שהב"ה ישבע בנק"ח ויפטר ע"ז אומר שאם הבע"ה חשוד לא אמרינן שהשוכר ישבע ויטול וגם בב' אוחזין בטלית שכ"א נשבע ונוטל מחצה ה"א דשייך בו ג"כ לומר כשאחד מהן חשוד שכנגדו נשבע שכולו שלו ונוטל כולו או לפחות כל מאי דלא תפיס החשוד קמ"ל דלא. וזולת זה לא מצינו ש"ח שיהופך ויטול. והיותר נראה דאין ש"ח לא מהפכינן (ליטול אלא ר"ל דגם בש"ח לא מהפכינן אמר דאף דבנשבע ונוטל חשוד הנתבע כנגזל לא) [על הנתבע אם התובע חשוד לומר דלא] פטר אם לא שישבע ש"ח שאינו חייב לו קמ"ל דלא ובהיסת סגי ואף שהרמב"ם כתב זה שם לפני דין היפוך היסת בהדיא גם לפי פרישותי דאב"ה ואקציצה קאי קשה הא זה הוא בכלל מ"ש לפני זה וכ"ש הוא. אלא כוונת הב"י הוא משום דהרמב"ם שם במקור דין הגמרא איירי ולא הול"ל היסת לחוד וק"ל: