דברי צבי רכט

מתניתין מבוכנא כלל רק מעל ראשו וקתני מתניתין דבעוקץ כשר בניטל ראשו ובפטמא פסול ור' יצחק בא להוסיף דאם ניטל הבוכנא מתחת העוקץ שפסול ומתניתין דקתני ניטל העץ כשר מיירי שניטל והבוכנא קיימת וכ"כ תוס' דף ל"ו ע"א דלפירוש ר"ח דהא דאמר ר' יצחק בדף ל"ה ע"ב ניטלה בוכנתו הוא קצה העץ הנתון באתרוג ופיטמתו ובוכנתו תרי מיני נינהו זה בעוקץ וזה בראשו ע"ש א"כ אית' בהדי' דרק על העוקץ דתנן במתניתין דכשר בא ר' יצחק להוסיף דאם ניטלה בוכנתו דפסול אבל על הפיטמא לא אמר ר' יצחק כלל ואמרי' דפסול בניטל הפיטמא אפי' בבוכנא קיימת ומה שדקדק הט"ז מדכתב הרא"ש וכן אם ניטל העוקץ משמע דנטילת שניהם שוה אין דקדוק כלל דהא דכתב הרא"ש וכן קאי על מה שכתב תחלה וכן נהיגין ליפסל בשניהם על זה כתב דפסלינן בפטמא וכן בעוקך אם ניטל הבוכנא ומה שמביא הט"ז ראי' מדכתב הרב"י לדעת הר"ן לפסול כל שניטל א' משתי הבוכנות א"כ ראינו שגם בפיטמא אינו פוסל אא"כ ניטל ג"כ הבוכנא נמי לאו ראי' כלל דלשיטת הר"ן שפיר כתב הרב"י דגם בפיטמא אינו פוסל רק כשניטל הבוכנא דהא הר"ן כתב על הרי"ף שכתב כפי' ר"ח דפיטמא היינו בראשו ובוכנתו היינו קצה העץ הנתון באתרוג ולא נשתייר ממנו כלום וכתב הר"ן שלא נראה לו פירוש זה ונראה לו לפרש שניטלה בוכנתו היינו הבוכנא שבפיטמא או לפרש שניטלה בוכנתו היינו הבוכנא שבסוף העוקץ וכתב הר"ן שיש להחמיר וליפסל כשני הפירושים כל שניטל אחת משתי הבוכנות ע"ש וכיון דר"ן לא חייש כלל לפירוש ר"ח שפיר כתב הרב"י דאין לפסול בפיטמא רק כשניטל הבוכנא אבל הרי"ף והרא"ש ותוס' שפסקו כפי' ר"ח פשיטא דפסול בפיטמא אע"ג שלא ניטל הבוכנא ובעוקץ אין פסול עד שיטול הבוכנא וכן משמע לשון הרי"ף בהדי' ע"ש

שם מג"א ס"ק ט' אא"כ כו' דהטעם משום חסר כו' בסי' תרמ"ט כתב מג"א ס"ק י"ז דניטל פטמא משום הדר

שם ס"ק ט"ז פוסל חזזית כמין ב' אבעבועות כו'. וכתב מחה"ש שהמבי"ט מביא ראי' מרש"י דף ל"ד ע"ב שפי' במתניתין על חזזית כמין אבעבועות דקות ומדכתב לשון רבים עכ"פ בעי שנים ע"ש ונסתפקתי על מה דפסקינן בסעי' ט' בשנים או בשלשה מקומות אם צריך ג"כ בכל מקום מהן שני חזזית כיון דאמרי' דשם חזזית הוי שנים משמע דאחד לא מקרי חזזית וצ"ע

שם ס"ק י"ז וכל כו' וכ"ש יבש כו'. עי' מחה"ש וצע"ק דבסי' תרמ"ה כתב הרב"י בד"ה כתב בא"ח כו' ביבשות פוסל בחוטמו במשהו ואצ"ל נסדק בחוטמו משמע דנסדק גרע מיבש

שם ס"ק כ"א ותפח כו' משמע דאכילת תולעים כו'. וכתב מחה"ש דע"כ צ"ל דרש"י ס"ל כי"א שבסעי' ב' דבנקב שאינו מפולש בעי חסרון כאיסר דאל"כ באכילת תולעים לבד הריח פסול ע"ש וזה תמוה דהא בדף ל"ו ע"א כתב רש"י בפירוש בד"ה תני עולא כו' ונקב שאינו מפולש בכאיסר אם רחב כאיסר פסול ואעפ"י שלא חסר כלום וכ"כ הרב"י ריש הסימן בשם רש"י והוא דעה ראשונה שבסעי' ב' והנה מה שכתב מג"א בשם רש"י ניקב וסרח כו' לפנינו בפי' רש"י שם דף ל"ו ע"א בד"ה תפח לא כתב רש"י וניקב רק סרח ריח רע מחמת תולעים שאכלוהו ע"ש א"כ נוכל לומר דמיירי דתולעים אכלו רק קליפה החיצונה דאין נפסל שם מחמת נקב כדאית' בסעי' ו' ובסעי' י"ד ופסול מחמת ריח רע דאכילת תולעים

שם ס"ק כ"ג הירוק כו' מ"מ הדר הוא כמסקנא דגמ' כו'. וכ"כ הט"ז דלתרצן דהטעם משום גמר פירא אין חוששים לירוק משום הדר דלא כב"ח ולפענ"ד מוכח בגמ' כדעת הט"ז ומג"א דבגמ' שם דף ל"א ע"ב מסיק בגמ' דר' יהודא לא בעי הדר באתרוג ופריך הגמ' מהירוק ככרתי ר"מ מכשיר ור"י פוסל לאו משום דבעי הדר ומתרץ לא משום דלא גמר פירא ופריך הגמ' אלא לר"י הא כתיב הדר ההוא הדר באילנו משנה לשנה ע"ש וא"א דלמסקנא דגמ' נמי ירוק לאו הדר א"כ ר"מ דמכשיר נמי ש"מ דלא בעי הדר א"כ אמאי פריך הגמ' דוקא לר"י הא כתיב הדר הי' יכול לפרוך נמי לר"מ א"ו מוכח דלמסקנא ירוק הוי הדר ולכן לא פריך לר"מ רק לר"י דמוכיח הגמ' שם מר"י דמכשיר אתרוג היבש דלא בעי הדר

תרמט בתשו' נודע ביהודא מהדורא בתרא בחלק א"ח סי' קל"ב מקשה מאי מקשים תוס' בסוכה דף ל' ע"א ד"ה משום כו' וא"ת דפסלי' לולב של אשרה משום דמכתת שיעורי' ת"ל משום מצוה הב"ע והרי רבא דמוקי משום דמכתת שיעורי' ורבא ל"ל מצוה הב"ע ולפענ"ד אפשר לתרץ דנוכל לומר דהא דאמרי' דלא יצא במה"ב משום כעין כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ורבא דסבר בתמורה דף ד' ע"ב לא מהני והכא סבר דיוצא במה"ב משום דתוס' בתמורה דף ו' ע"א בד"ה והשתא כתבו דאם הוא בדה את האיסור גם רבא סובר דמהני ולהכי אמרי' שם דגבי גזל מהני דאמר קרא אשר גזל כו' ונוכל לומר דלהכי אמרה תורה דגבי גזל דמהני משום כמו איסור שבדה אבל לולב של אשרה דמיירי באשרה דמשה שהוא לא עשה את האיסור רק שאסור מחמת עצמו ואסור לכ"ע בזה גם רבא סובר דאסור משום מצוה ה"ב כמו כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דלא מהני לפענ"ד יש להסתפק למה שמסיק, תוס' שם דאין פסול משום מצוה ה"ב רק אם מחמת העבירה באה המצוה ע"ש ומעתה יש לספק באם אחד רוצה לשאול לחבירו לולב או מי שיש לו לולב והולך וגוזל לולב מחבירו ונוטלו למצוה א"א כיון דבלאו העבירה הי' יוכל לצאת בלולב שלו או בלולב הנשאל יוצא גם בזה שגזול או דילמא כיון דסוף סוף גזול הוא לא יצא ולכאורה מוכח כן מתוס' שם דמקשי' מלכם להוציא הגזול ת"ל משום מצוה ה"ב וא"א דבכה"ג לא