דברי צבי קכג

דלא הוי מוכן לכלבים משום דראוי לאדם ולא דמי לשם בשבת דלא הוי חזי לאדם ואפשר דלפי' תוס' בשבת דף כ"ט ע"א ד"ה אכלן כו' דבר אווזא נשחט מעיו"ט ואין המעים צריכים לאווז ומבעוד יום דעתי' למיתבי לשונרא אם יסריחו חשיבי הכנה ע"ש וא"כ ה"נ דאין צריך חתיכה אחת לחתיכה אחרת אמרי' נמי דדעתי' דאם ישייר מב' סעודות חמץ דיתן לכלבים

תמז מג"א ס"ק ב' ואין כו' יוצא מחתיכה בלא רוטב כו' ומקשה בספר הגהות רע"א וז"ל תמוה אם כל המצה היתה חמוצה היה צריך נגד כולו מכח הפיטום ול"א דסגי בס' נגד הקצה שנוגע בו דמצד השני דהפישוט דרך אותו הקצה הוי בלוע דא"י בלא רוטב א"כ ה"נ מה בכך דצד זה לא נתכפלה מ"מ כל המצה זו מתפשט טעמו כו' ע"ש ולפענ"ד אפשר לתרץ קצת דנוכל לומר דמצד השני הוי רק בלוע והא דבנגע במצה שכולו חמץ צריך ס' כנגד כולו אע"ג דמצד השני רק בלוע דהא ביו"ד סי' ק"ה סעיף ז' דבכלי שבלע איסור שאין לו פליטה מגופו הולכת הבליעה בלא רוטב א"כ ה"נ במצה שכולו חמץ דאין לו לפלוט מגופו רק חמץ ולא פליטה אחרת הולכת גם הבליעה של חמץ בלא רוטב

שם ס"ק ד' ודוקא ובזה נדחה ראיית מהרי"ל כו'. מ"ש מחה"ש דלהרי"ף סבר לוי דריח אפי' משהו ליכא להכי ללוי אפילו לכתחילה מותר לצלות נבילה עם כשירה ע"ש לפענ"ד תמוה דרי"ף בפרק גיד הנשה כתב בפירוש דלוי לא מתיר אלא בדיעבד ובאמת צריך להבין להרי"ף דסובר דרב סבר דריח הוא משהו וא"כ לוי דמתיר ע"כ סובר דאפי' משהו נמי ליכא ואמאי אסור ללוי לכתחילה ונראה דמדברי הר"ן שם משמע דגם ללוי הריח נכנס בהיתר רק שסבר דריחא לאו מילתא שאינו אוסר אע"ג שנכנס בתוכו כמו למ"ד טעם כעיקר מותר מדאורייתא אע"ג דהטעם איסור בתוך ההיתר רק שאסור מדרבנן ובריח סובר לוי דלאו מלתא דאפי' מדרבנן מותר דהר"ן כתב שם דעובדא דבניתא אפי' לוי מודה כיון דהריח הבשר נרגש בהן והיכא שאינו נרגש הריח סובר הר"ן דמותר לכתחלה והרי"ף סובר דכיון דהריח נכנס בהיתר אסור לכתחלה אע"ג שאין נרגש וכן כתב הרב"י ביו"ד סי' צ"ד דהרמב"ם והרשב"א אוסרים לכתחלה ומה שמקשה הר"ן על הרי"ף שם שכתב דפת שאפאה עם הצלי הוי דשיל"מ מדגים שעלו בקערה של בשר דשרי משום דהוי נ"ט בר נ"ט ולא אסרי' משום דשיל"מ נראה לפענ"ד אפשר לתרץ דהא דהר"ן דמדמה ריח לנ"ט בר נ"ט היה יכול להקשות יותר דהא נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור וכתב הש"ך בסי' צ"ד ס"ק כ"ב שאסור אפילו למ"ד דלא אמרינן חתיכה נ"נ בשאר אסורים וגבי ריח פסק הרי"ף שאם נצלה בשר נבילה עם בשר שחוטה שמותר א"כ הוי גבי ריח מהיפך להיפך מגבי נ"ט בר נ"ט דגבי ריח אם צלאו עם איסור מותר ובצלאו עם היתר אסור ובנ"ט בר נ"ט הוא איפכא דנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור ונ"ט בר נ"ט דהיתירא מותר לכן נראה לפענ"ד דביו"ד סי' ק"ב סעי' ד' פסק רמ"א דהטעם בטל בדשיל"מ והש"ך חולק על רמ"א והמנ"י כלל ע"ה ס"ק ח' הכריע דהיכא דליכא אלא טעם ולא גוף האיסור כלל דבטל והביא ראי' מביצה דף ד' מעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דבטל משום דלאו איסורא בעיני' ומיקלא קלי איסורא ע"ש א"כ לפ"ז יש כ"ש דהיכא דהוי נ"ט בר נ"ט בלא גוף האיסור דבטל בדבר שיש לו מתירין אבל גבי ריחא אע"ג דרי"ף סובר דהוי רק משהו צריך לומר דהוי משהו בעין דבע"ז דף ס"ו ע"ב פריך הגמ' לאביי דסובר ריחא מילתא מתנור שהסיקו בכמון של תרומה ומשני אביי שאני התם דמיקלא איסורא ע"ש וא"א דכל ריחא הוי רק טעם ולא בעין מאי משני אביי שאני כמון דמיקלא הא גבי מיקלא הוי למנ"י כמו טעם א"כ אכתי קשה אמאי מותר א"ו מוכח דכל ריחא הוי כמו בעין ובכמון דמותר משני אביי משום דמיקלא הוי רק טעם וכיון דריח הוי בעין שפיר כתב הרי"ף דאינו בטל בדשיל"מ

שם הבין המקשן דמיירי בבישול כו'. דברי המג"א צ"ע דמה דמפרש דהבין המקשן בב' קדרות דמיירי בבישול ולכן פריך ב' קדרות ס"ד דיבשל הפסח ולכן פי' רש"י כעין ב' קדרות תל גדול דגם למעלה אין ריח עי' במחה"ש וצ"ע דהא רש"י לא פירש כמג"א דס"ד דמיירי בבישול דרש"י פי' ב' קדרות ס"ד וכי צולין פסח בקדירה ע"ש אלמא רש"י פירש כהרב"י דמקשן ס"ד דמיירי בצלי קדר א"כ ע"כ נמי מה שפרש"י תל גדול נמי דלא כמג"א אלא כיון דהוי כעין קדירה מותר וכן בגמ' שם משמע דלא כמג"א דהא למג"א בצלי בב' קדרות אסור א"כ מאי משני הגמ' כעין ב' קדרות הא בב' קדרות אסור וצ"ל דתל גדול עדיף מב' קדרות והו"ל לגמ' למימר דעדיף מב' קדרות ומדנקט הגמ' כעין ב' קדרות משמע דגם בב' קדרות לא הוי ריח והש"ך ביו"ד סי' ק"ח ס"ק ט"ו כתב דדברי הרב"י נכונים וברורים דנצלה בקדרה הוי כמו בישול

שם ס"ק ה' אינו כו' כונתו כי היכי כו'. וצ"ע דהא לכאורה אין צריך מהרי"ל לראי' משם דבשלמא שם דס"ד דבשעה ו' דמדאורייתא מותר בחמץ גמור אע"ג דאסור בהנאה מדרבנן ס"ד דמ"מ הוי שלו שיוכל לבטל שלא יעבור בב"י דאורייתא ולהכי מייתי הגמ' ראיה מדרב גידל דחמץ נוקשה דמדאורייתא הוי שלו אפ"ה אין חוששין לקדושין ומוכח דכיון דאינו שלו מדרבנן הוי לגמרי שאינו שלו אבל הכא בדברי מהרי"ל שמדמי חמץ נוקשה בתוך הפסח לחמץ גמור בע"פ דבשניהם אין כרת א"כ פשיטא שהם דומים וצריך לומר דצריך לראיה משום דילמא החמירו רבנן בנוקשה בתוך הפסח יותר משום דשאר חמץ אוסר במשהו גם בנוקשה במשהו משום לא פלוג ולפ"ז אין ראיה משם דשם מדמי שפיר והביא ראיה מדרב גידל דכיון דחכמים אסרו בהנאה הוי אינו שלו לגמרי וכי היכי דיש כח ביד חכמים בחמץ נוקשה דמותר מדאורייתא לעשות כאינו שלו בשעות דאורייתא ה"ה דיש כח ביד חכמים לעשות חמץ גמור בשעות דרבנן כאינו שלו לגמרי