דברי דוד על רש״י, במדבר לא:נ

וכומז כו' לכפר על הרהור הלב. התוס' פ' במה אשה (דף ס"ד) הקשו הא יפת תואר מותרת, ותירצו דמ"מ איסור' איכא מדכתיב וחשקת בה ולא בה ובחברתה וכמדומה שיש כאן ט"ס בדברי התוס' שהביאו מלימוד ולא בחברתה דזה לא למיעוטא אלא שלא יקח שתי יפות תואר כדאיתא פ"ק דקידושין (דף כ"ב) אלא צ"ל באשתו ולא באשת חבירו שכ"כ גם כן שם בקידושין דאמרינן אשת אפי' אשת איש וכתבו התוס' שם ואע"ג דאין אישות לעכו"ם מ"מ איסורא איכא דכתיב, ודבק באשתו ולא באשת חבירו, וכתב בספר צדה לדרך לחלוק על דברי התוס' שמשמע מדבריהם בפרק במה אשה שדין יפת תואר נוהג בבנות מדין שאינו נוהג אלא אחר שכבשוה וחלקוה ומביא ראיה מדברי הרא"ם פרשת כי תצא, והם דברים דחויים גם מס' החינוך שכתב שאין דין יפת תואר נוהג אלא בזמן שישראל יושבין על אדמתן כו' שאז יש להם רשות להלחם מלחמת הרשות ולזה נתכוין החזקוני שכתב אבל בירושלמי אמרינן שאין יפת תואר מותרת אלא לאחר כיבוש עכ"ל. ואין בזה ממש לסתור דברי התוס' מכח קושיית הרא"ם בפרשת כי תצא ועיין לקמן בס"ד. ובאמת אין רמז בגמרא לזה לחלק בין הזמנים ואין חילוק במלחמות זולת במלחמת חובה של א"י ששם היה איסור לשבות שביה שכתוב לא תחיה כל נשמה, וכן דברי הרמב"ם הל' מלכים שלא זכר כלום מזה אלא כתב דין יפת תואר בסתם ולא חילק כלום והוא דרכו להביא בכ"מ גמרת ירושלמי אלא דע"כ הירושלמי לא מיירי מזה אלא א"י גופה ממעט שאינו מותר אלא אחר הכיבוש שלה וכן כתב הרמב"ם שלא הותרה אלא בשעת השביה שנאמר וראית בשביה, גם בס' החינוך לא ממעט אלא בזמן הגלות: