דברי דוד על רש״י, במדבר טז:א

ויקח קרח, פרשה זו יפה נדרשת. לכאורה קשה שיש איסור בלשון זה שהרי ארז"ל שאסור לומר הלכה זו נאה הלכה זו אינה נאה, דא"ל דדוקא תרווייהו יש איסור לומר, ז"א דהא הלכה זו אינה נאה לחוד יש איסור, אלא ע"כ דה"ק כשם שאסור לומר הלכה זו אינה נאה כך אסור לומר הלכה זו נאה, דמתוך זה משמע שהלכות אחרות אינם נאים ח"ו וא"כ למה אמר רש"י פרשה זו כו' וי"ל דגם כאן יש מיעוט דבשאר מקומות יש ב' דרכים האחד לפי פשוטו והשני לפי המדרש אבל כאן אין כאן אלא דרך אחד דהמדרש הוא פשוטו שאין כאן פשוטו רק המדרש הוא יפה נדרש אפי' לפי פשוטו, דאין שום פירוש על ויקח מה לקח לפי פשוטו:

ויקח קרח, לקח את עצמו לצד אחר הרמב"ן הקשה ע"ז ופירש שלבו לקחו ולא שהוא לקח את עצמו לצד אחר.. ונראה דגם רש"י נתכוון לזה דיש כאן מקרא קצר וכאילו כתיב ויקח לב קרח כמו שמצינו בדוד ויך לב דוד אותו ה"נ קאמר שלבו לקח אותו. והענין הזה הוא שיש עושה עבירה שנזדמנה לו פתאום ודאי אין עונשו רב כ"כ כמו אותו שמכין עצמו תחלה לכך. וזהו שאמרו הממרק עצמו לדבר עבירה וכן דברי הכתוב (הושע ו') כי זמה עשו דהיינו שעבירות שלהם אינן בפתאום אלא חשבו עליה תחלה במזמתם וכן מאמר הכתוב (ירמי' יא) עשותה המזמתה, ומש"ה אמר כאן שלבו של קרח לקח את עצמו של קרח להיות נחלק מן העדה שחשב תחבולות והכנה לזה לא בפתאום, וע"ז מביא התרגום שאמר ואתפליג ולא אמר ואפליג, אלא ואתפליג דהיינו ע"י אחר והוא כמו שאמרנו שעצמו של קרח חלק מצד לבו ומחשבתו שהסיתו לזה ובהכנה עשה כן:

בני ראובן, דתן ואבירם ואון בן פלת. תיקן בזה דל"ת דהך בני ראובן הוה כמו בן לוי דפירושו בן ממש לא ע"ש השבט וא"כ צ"ל דקאי על אליאב וה"ק שאליאב אבי דתן ואבירם ופלת אבי און היו בני ראובן ממש, וזה אינו דלא, הוזכרו כלל בבני ראובן, אלא קאי על דתן ואבירם ועל און עצמם וא"כ הך בני ראובן אינו ממש אלא לשבט ראובן כנ"ל: