דברי דוד על רש״י, ספר ויקרא ו:כא

ישבר. לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר פירוש לאחר יום ולילה שאחריו דהיינו בעמוד השחר של מחר וכתב הרא"ם וא"ת למה הצריך הכתוב שבירה הא אינו נעשה נותר עד הבוקר ואז הוא פוגם דהא לינת לילה פוגמת, וי"ל כיון דבעלות השחר איסור נותר ופגימתה באים כאחד ולא קדמה פגימתה לאיסור נותר, הו"ל כמו נותן טעם לשבח, וא"ל ישהנו עד עלות השחר ואע"ג שכבר נאסר הלא כבר נפגם ונותן טעם לפגם, וי"ל כיון דבעמוד השחר דלמחר חל להיות שבירה ומריקה תו לא פקע אפילו לאחר מכאן כמ"ש סמ"ג בהלכות חמץ ומצה עכ"ל ובנ"א כתב עליו במ"ש תירוץ קושיא ראשונה דכיון דפגימותו ואיסורו באין כאחד הו"ל טעם לשבח ואין לזה טעם כיון דעכ"פ אין לו טעם לשבח באותו רגע וכי זה עדיף מנבילה גמורה שנפגמה דאין נקרא טעם לשבח. ולי נראה ג"כ תמוה תירוץ קושיא שנייה שכתב כיון דבעמוד השחר באין כאחד וחל שבירה עליו תו לא פקע ממנו כו' אין לזה פירוש כלל כיון דבעמוד השחר נקרא נ"ט לשבח לפי דבריו ה"ל כמו בלילה קודם שנפגם ואמאי לא יהיה אח"כ נפגם אחר זמן דהפגימה מתחלת אחר עמוד השחר לפי דבריו. ולענין קושית הרא"ם בזה עמדתי מרעיד ומשתומם מה זה בידו להקשות כן, דדוקא לענין אכילה דבטעם האיסור תליא מילתא אז יש היתר בנ"ט לפגם שאינו נהנה משא"כ בנותר שדינו בשריפה עיקר מצות שריפה שלו אפילו אחר שהוא נפגם ונשתהא יותר מזמנו דכל זמן שהוא בעולם חייב לשרפו ומה יועיל בזה טעם לפגם וע"כ צותה תורה לשבר הכלי חרס ולמרוק ולשטוף כלי נחשת שלא יבא לידי פגם ויהיה נותר בעמוד השחר, שאסור להביא לידי נותר, וא"כ מאי קשיא ליה להרא"ם דלמה הצריך שבירה כו' דאדרבה מטעם זה צריך שבירה שלא יבא אח"כ לידי נותר ויטען שריפה ומה תועיל פגימתו לבטל מצות שריפה ממנו גם על הג"א תמהתי איך לא הרגיש בזה. ואני הקשיתי קושיא כזו בטורי זהב שלי ביו"ד סי' ק"ה בדין כבוש כמבושל גבי כלי דקשה למה יהיה אסור הכלי ע"י שנכבש בתוכו מעת לעת דהא אחר מעת לעת מיד האיסור הבלוע הוא פגום ואין אוסר הכלי, התם שפיר שייך להקשות כן כיון שהאיסור שם מחמת בליעת הכלי מן מה שנשרה בו איסור משא"כ כאן שעיקר שבירת הכלי שאמרה תורה בזה לא משום שיפליט אח"כ בתבשיל שיתבשלו בו דודאי אפילו אם רוצה להניחו ולא לבשל בו אח"כ שום דבר אינו מועיל, אלא עכ"פ עושה איסור במה שעושה נותר ופוגם הקדשים וניתק לעשה באם כבר נעשה נותר שטעון שריפה, ולכך צריך כאן שבירה שלא יבא לידי נותר ויצטרך שבירה כיון שאין שייך בו שריפה בבליעת נותר שבו, וכ"ז פשוט בעיני, והרא"ם וג"א סברו שטעם השבירה בכאן משום שלא ישתמש בו תבשיל אח"כ, וזה ודאי אינו כלל דא"כ אין מצוה בשבירה אלא באיסור בישול בה: