דברי דוד על רש״י, ספר ויקרא כד:י

ויצא בן אשה ישראלית כו' מעולמו יצא נראה פירושו דכל איש ישראל מן יום הולדו הוא נקשר בעולם העליון במקום קודש וכשחוטא יוצא מאותו מקום שנקשר בו וע"כ אמר ויצא:

אמרו לו איש על דגלו כו'. משמע כאן דהמקלל היה בשנה שניה לאחר שהוקם המשכן דאי בשנה הראשונה לא היו הדגלים עדיין, וכן משמע כאן בלחם הפנים שהרי לא היה בשנה ראשונה לחם הפנים כי לא היה עד אחר שהוקם המשכן דהיינו שנה שנייה, וע"ז הקשה הרא"ם על הא דאמר בסמוך ולא הניחו מקושש עמו והיו שניהם בפרק אחד, ובפרשת שלח, לך כתב שהמקושש היה בשבת שניה אחר שנצטוו ישראל על השבת במרה דהיינו בתחילת השנה הראשונה ותירץ דאע"פ שמעשה לחם הפנים לא היה עד שנה שנייה מ"מ אפשר שהציווי היה בשנה ראשונה ובשעת הצווי עמד ולגלג ואמר כן. וממה שבא ליטע אהלו בתוך מטה דן נמי ל"ק, דאיכא למימר דאע"פ שהצווי של דגלים היה בשנה שניה מ"מ הם בעצמם היו נוהגים להצטרף כל שבט מיוחד בפני עצמו כפי צווי יעקב במשא מטתו וק"ל דהא פרשת ולקחת סולת היא פרשה אחת עם פרשת הנרות ושם פירש"י דזו עיקר מצות הנרות, ממילא נאמרה אחר הקמת המשכן ממילא גם פרשת לחם הפנים באותו זמן נאמרה. ובג"א פירש בע"א והוא דחוק מאד. ועיקר נ"ל שיש כאן אגדות חלוקות דמ"ד שלגלג על לחם הפנים או משום יחוס שרצה ליחס עצמו שמבני דן הוא, לא ס"ל שבפרק אחד היה עם המקושש אלא ס"ל דהמקושש היה בשנה ראשונה והמקלל בשנה שנייה, ומ"ד שהיו בפרק אחד ס"ל דהמקלל היה לא משום לחם הפנים אלא ס"ל דויצא היינו מעולמו יצא כפירוש הראשון שמביא רש"י:

בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר. א"ל על מה שפירש"י בפרשת שמות וירא כי אין איש שאין יוצא ממנו מי שנתגייר, והא כאן פירש"י שזה הבן של המצרי ההוא נתגייר: דעיקר הטעם שהיה חש משה שמא יצא ממנומי שיתגייר דאם יצא ממנו לא ראוי להריגה דיש לחוס עליו, וכאן דבן המצרי כבר נתעברה שלומית מאביו המצרי ושוב אח"כ לא יצא עוד ממנו גר ע"כ הרגו שפיר על העבר: