דברי דוד על רש״י, ספר ויקרא כב:ג

כל איש וכו' ולמדוה רבותינו בג"ש. הרא"ם מחק בג"ש כי אינו אלא היקש דבפרק הערל (דף ע"ה) איתא לענין יולדת דכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קודש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהבא למקדש טמא בכרת שנאמר ונכרתה כי את מקדש ה' טימא אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו אכילה בטומאה שהוא גבי קודש בכרת ואוכל תרומה במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ויש להקשות בדבור זה כל רש"י במ"ש ואם על הנגיעהחייב לא הוצרך כו', דמה הוכחה יש בזה דילמא אכילה בלא נגיעה קאמר כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה כמו שמצינו בנבלת עוף טהור סוף פרשת שמיני וגם בפרשה זו, ותו דכיון שיש הוכחה דמיירי כאן בנגיעה מכח קושיא זו דלמה לי קרא באכילה לא צריכים אנו ללמדו מן הנגיעה דגבי יולדת דכתיב בכל קדש לא תגע דהא מוכח כאן במקומו, ותו במ"ש רש"י וכי יש נוגע חייב תמוה מאד דילמא בהא חייב רחמנא ומה לנו לסברא אם חייב מצד הסברא. ונראה דעיקר הלימוד דאין כאן חיוב בנגיעה אלא מכח יולדת דיש היקש דהחיוב ישנו בדבר שיש בו נטילת נשמה ה"ה כאן, אלא דיש לומר שמא גם גבי יולדת יש חיוב גם בנגיעה כמו כאן ורחמנא תרתי קאמר, דיש חיוב באכילה שיש נטילת נשמה דכתיב ביה ומתו ויש גם חיוב בנגיעה אע"ג שאין בו נטילת נשמה וזה גילה רחמנא כאן לזה תירץ דל"צ לומר חיוב באכילה דהיינו נטילת נשמה אם אמרו בנגיעה אע"פ שאין בה נטילת נשמה, והשתא מתורץ דשמא אכילה בלא נגיעה קאמר, ובאמת נניעה לחוד ג"כ חייב דהא למדנו מיולדת דדוקא נטילת נשמה בעינן וניחא ג"כ מ"ש אח"כ וכי יש נוגע שהוא חייב לאו מסברא פריך אלא מצד דבעינן נטילת נשמה כמו ביולדת:

וטמאתו עליו כו' במי שהטומאה פורחת ממנו דכן פירוש עליו דמשמע ולא בתוכו דאל"כ הו"ל לומר טומאתו בו: