דברי דוד על רש״י, בראשית לח:כו

צדקה בדבריה, פירוש במה שאמרה לאיש אשר אלה לו אנכי הרה כי ממני היא הרה ודברים אלו שלי הם, וא"כ מ"ש כי ע"כ לא נתתיה כו' אין לו שייכות עם ממני אלא קאי על מה שבדין עשתה כמו שפירש"י אח"כ, וקשה דהא לא נזכר בפסוק שבדין עשתה אלא אתה צ"ל כן ואמאי לא פירש"י צדקה במעשה שעשתה וא"כ יהיה שפיר לשון כי על כן לא נתתיה כו'. וי"ל דא"כ הוה ממני הפסק בין צדקה במעשה ובין כי על כן כו' שהוא הטעם על צדקת מעשיה משא"כ עכשיו דצדקה קאי על דבריה הוה שפיר ממני בדרך זה דשבחה יהודה בדבריה שאמת הם כי ממני היא מעוברת ועל זה קשה מה שבח יש לה שאמת דברה כיון שהמעשה הוא רע וזה דומה למי שמודה שעשה עבירה וכי ראוי לשבת איש זה, ע"כ סיים ואמר כי בדין עשתה כי על כן לא נתתיה כו' והשתא ניחא דלא קאי כי על כן על מה שלא נזכר בפסוק. ומצד יהודה היה ג"כ צודק כי מצד יבום היה הדבר כמ"ש הרמב"ן אלא דשלה היה ראוי יותר ליבום וכיון שלא ניתנה לו הפקירה עצמה לגבי יהודה:

ולא יסף י"א לא הוסיף, נראה טעמו של י"א זה כי לא הותרה לו אלא בשביל מצות יבום כמו שזכרנו לא הותר אלא עד שהיתה מעוברת ויקויים זרע להמת, וזהו משמעות הל' של יהודה שאמר לאונן בוא אל אשת אחיך ויבם אותם והקם זרע לאחיך משמע שאין לך היתר אלא מצד הקמת זרע לאחיו ותו לא, ואע"ג דגבי יבמה קי"ל כיון שיבמה הרי היא כאשתו לכל דבר מ"מ קודם מ"ת שהיה היבום מצד המנהג לא היה כן כמ"ש הרא"ם לעיל לענין קריאת הבן בשם המת דאח"כ נתחדשה הלכה, ועפ"ז יתיישב הכתוב טפי במ"ש וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כו' שהקשה הרמב"ן מה היה הענין שהשחית זרעו ואדרבה הרבה אנשים מרוצים בכך לקרוא לבניהם כשם אחיהם. אבל השתא ניחא שהיה יודע שאחר שתתעבר ותלד תהיה אסורה לו ע"כ היה צר לו ושיחת זרעו שלא תתעבר:

וי"א שלא פסק. דס"ל שהיה הדין בהם כמו לדידן ביבמה שהיא כאשתו לכל דבר: