דברי דוד על רש״י, בראשית כח:י

ויצא, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה צריך ביאור על ג' לשונות אלו. תו הא בפסוק נאמר בכל מקום הוד והדר וכאן הפסיק בזיו ביניהם. ונראה שמעלת הצדיק בזה הוא מרומז במלאכי (ב') תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. מבואר מזה דתחילה חשב שתי מעלות מצד עצמו דהיינו תורת אמת, ובשלום ובמישור הלך אתי. והמעלה השלישית היא מצד אחרים שהם צייתים לדיינים שלו על זה אמר ורבים השיב מעון. ע"כ סידר כאן תחילה הוד וזיו שהם מעלות עצמו והשלישית שהיא מצד, אחרים אמר על זה הדר דפירושו מהודר מאחרים:

וכן ותצא מן המקום. ושם ברות פירש"י וכן ויצא יעקב מבאר שבע ורבים מקשים על רש"י דכאן מביא ראיה מרות ושם מביא, ראיה מכאן. ומתרצים כ"א לפי דעתו. ובאמת אין זה קושיא דאיתא ר"פ תפלת השחר דאמרינן גבי יצחק דתיקן תפלת מנחה דכתיב ויצא יצחק בשדה ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפיך שיחו וכתבו התוס' תימא דבפ"ק דע"ז מוכיח דשיחה תפילה מויצא יצחק לשוח בשדה י"ל דכיוצא בזה מצינו במגילה (י"ג) ויהי אומן את הדסה ואין הדסי' אלא צדיקי' דכתיב והוא עומד בין ההדסי' ובפ' חלק (צ"ג) הוא אומר להיפך עכ"ל. וכן מוכח עוד במקום הזה דפירש"י ויפגע כמו ופגע ביריחו כו' ושם ביהושע על פסוק ופגע ביריחו פירש"י כמו ויפגע במקום. הרי שאין זה קושיא אלא דכל שמצינו מלה אחת בשני מקומות ופירוש אחד שייך לשניהם כל אחד מחזיק חבירו וכל המפלפל בזה אני אומר דוכתא דעייל ביה שיקרא ליעול ביה בישרא וכוורי וטוב לו להתעסק באותו זמן בפלפול של אמת:

בנעמי ורות. נקט תרוייהו לפי שכתב שם היא וכלותיה ואחת מהן לא היה צדקת ע"כ נקט נעמי ורות דעכ"פ אלו השתים היו צדקניות:

וילך חרנה יצא ללכת לחרן. כוונת רש"י דל"ת שבשעת יציאה מבאר שבע לא היה דעתו אל חרן אלא אחר שהלך בדרך אחר היציאה חשב כן. וזה אינו דתחילת היציאה היתה ע"מ כן ללכת פדן ארם למקום חרן. וע"כ אמר רש"י ללכת, לחרן דהך חרן קאי על היציאה: