דברי דוד על רש״י, בראשית כה:כא

ויעתר לו, נתפצר ונתפייס ונתפתה לו צריך ביאור על ג' לשונות אלו ונראה שהביאור הוא ע"ד שכל מי שאינו מרוצה עם חבירו וצריך לבקש הרבה באיזו שאלה ממנו תחילה רשות שיניח לו לדבר הרבה, אח"כ יראה לו שאין בלבו עליו שום נטירה, ואח"כ מתקרב יותר אל עצמו ממש. על זה שייכים ג' לשונות אלו. רבוי דברים, ריצוי, ופתוי. דלשון פתוי הוא קירוב ממש כלשון יפתה איש בתולה, וע"כ כאן שאמר תחילה אתר הוא רבוי ומביא אח"כ לידי ריצוי ואח"כ לפתוי, ופתוי נלמד מלשון לו שאמר הכתוב והוא מיותר אלא מורה על קירוב דלו ממש והיינו פיתוי. וא"ל מנלן לשון ריצוי דילמא אין כאן אלא רבוי ופתוי, די"ל דרבוי הנזכר כאן הוא מיותר שהרי כבר נאמר ויעתר יצחק דאינו שהרבה בתפלה אלא דמורה על דבר שנמשך מן הרבוי דהיינו ריצוי ולו מורה על הפתוי:

ואגב זה אני אומר שלכאורה יש לומר בתחינה של שומר ישראל התרצה והתפתה כמו שהוא בדפוסים חדשים, דאילו בנוסח התרצה והתפייס הוא כפל לשון שריצוי ופיוס הוא ענין אחד אבל פתוי הוא טפי מרצוי כמו שזכרנו. אלא שראיתי ברמב"ן בפסוק וכי יפתה איש שלשון פתוי שייך על מפתה לשקר, ע"כ אין לומר והתפתה כאן:

לנכח אשתו, זה עומד בזוית זו. מלשון לנוכח קא דייק דאילו היו עומדים בשורה אחת בשוה אין זה נוכח, ועוד מאי נ"מ מזה, אלא דקמ"ל אותו חדר שהיו מתפללים שם דומה למזבח ובקרבן של מזבח היה הדין שמזה על שתי זויות דהיינו שתים שהן ארבע ה"נ היה בתפלה שלהם הדומה לקרבן היו מכוונים שתי הזויית דהוה כמו ד' רוחות: