דברי דוד על רש״י, בראשית יח:ט

ויאמר אליו, נקוד על אי"ו. דברי רש"י אלו הם בב"ר. ובפרק הפועלים איתא תניא משום ר' יוסי למה נקד על אי"ו שבאליו למדה תורה דרך ארץ שישאל באכסניא שלו והאמר. שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל ע"י בעלה קאמר פירש"י באכסניא אשת אושפיזא. ע"י בעלה לא שישאל לה לשלום אלא לבעלה ישאל מה שלום הגבירה ועל מ"ש למדה תורה ד"א פירש"י אי"ו שלו נקוד והלמ"ד אינה נקודה דלא היו צריכים לשאול דיודעים היו שהיא באוהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשא ודרש מינה דרך ארץ, והתוס' כתבו שם דאיתא בב"ר למה נקוד על אי"ו אמר ר"ש כ"מ שכתב רבה, כו' כמ"ש רש"י כאן וכאן שהנקודה רבה אתה דורש את הנקודה איו אברהם א"ר עזריה כשם שאמרו לו לאברהם איה שרה כך אמרו לה לשרה איו אברהם וה"נ הוה פירושא הכי אבל לפירש"י דמש"ה נקוד דעל חנם שאלו לו קשה דהיה לו לנקוד על איה שרה דהוא עיקר השאלה ששאלו עליה עכ"ל. וק"ל על פירש"י דלמה הוצרך לנקוד כלל דמגופא דקרא נלמוד דרך ארץ כיון שיודעים היו היכן היא ואפ"ה שאלו אלא ודאי משום דרך ארץ. ונראה לתרץ וליישב ג"כ קושיית התוס' על רש"י, דהיינו דרש"י עצמו קשה לו קושיית התוס' למה נקוד על אי"ו דוקא וניחא ליה בזה דאי מגוף הפסוק לא ילפינן אלא לאיש על אשה כמו שאמרו איה שרה אבל לא לאשה על האיש לכך נקוד על אי"ו דגם לאשה שאלו על האיש וזהו שפירש"י באכסניא אשת אושפיזא לשון זה כולל הן לאשה על בעלה האושפיזא בין להאיש עליה נמצא דב"ר והגמ' ורש"י הם לאחדים, אלא דקשה לב"ר ורש"י שחלקו בין כתב מרובה לנקודה רבה ומה הוצרך לנקוד כאן על אי"ו לא לנקוד רק על למ"ד של אליו נמצא כתב רבה על הנקודה ותדרוש הכתב דהיינו איו. ונ"ל דאם אין אלא נקודה אחת על התיבה הוה כאילו נעקרה כל התיבה ומורה על היפך מן התיבה שהיא לפנינו וכמו דאיתא על ולא ידע בשכבה ובקומה דנקוד על וי"ו של שבקומה להורות שידע בקומה כדאיתא שם. אבל כשיש נקודות הרבה דהיינו משתים ולמעלה אז אינם מורים על ביטול התיבה והיפוכה אלא תוספת דרשה והיינו אם הכתב מרובה מכניסים הדרשה הנוספת בתוך אותיות הכתב ואם הנקודה מרובה מכניסים הדרשה הנוספת בתוך אותיות הנקודה וזהו דוקא אם אין הכל נקוד רק קצת אותיות אבל אם כל התיבה נקודה לא שייך כאן דרשה נוספת אלא ביטול התיבה כההיא דבפסוק הנסתרות דנקוד על לנו ולבנינו על ביטול התיבה כדפירש"י שם לדרוש אף על הנגלות לא יענשו רבים כו' (ושם נזכיר עוד מזה אם יגזור ה' בחיים ברוב רחמיו ב"ה) וא"כ ל"ק כאן למה לא נקוד רק הלמ"ד דא"כ היה מבטל התיבה כולה ולדרוש להיפך. מן התיבה וזה אין ענינו כאן דדרשה דאיו אינה היפוך מן פשוטה של תיבה אלא דרשה נוספת, ע"כ באו נקודות על אי"ולדרוש אותיות הנקודות לחוד דרשה הנרמזת באיו, וא"א להכניס הדרשה באותיות הכתב ולנקוד רק הלמ"ד דזה מורה על ביטול התיבה לגמרי כמו ובקומה דנקודה הוי"ו לחוד (כנ"ל נכון בס"ד) והרא"ם לא נחית לדרך הזה אבל הוא נכון ק"ל :

לאיש על האשה כו' יש להקשות על זה מפ' עשרה יוחסין (דף עו) אר"נ לרב יהודה נשדר מר שלמא לילתא א"ל הכי, אמר שמואל קול באשה ערוה. פירש"י אם אשאל בשלומה תשיבני, אפשר ע"י שליח א"ל הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה אפילו ע"י בעלה פירש"י שמא מתוך שאלת שלום יהיו רגילין זה בזה ע"י שלוחה דיבאו לידי חיבה, וא"כ היאך שאלו כאן לשרה על אברהם. והרא"ם הקשה כן ואמר שאני גבי אברהם דמלאכים היו ולית בהו יצה"ר. והא דאמרינן בגמרא שלימדה תורה דרך ארץ היינו בענין שאלה לאיש על אשתו שנכתב בפירוש בפסוק אבל בשאלה לאשה על בעלה שלא נרמז רק ברמז איו לא למדה תורה ד"א דלא ילפינן משם דמלאכים היו, ומחק מדברי רש"י הך ולאשה על האיש. ואין, דברים אלו ראויים להרב הגדול כמוהו דהא בגמרא מביא בהדיא דמדנקוד על אי"ו ילפינן ששאל לשרה על אברהם כדמסיק שם ועל זה אמר שלמדה תורה ד"א ותו כיון דתרווייהו אסירי לאשה על האיש משום קול באשה ערוה ובאיש על האשה משום חיבה וכיון שיש צווי משום ד"א בלאיש על האשה הכי נמי באשה על, האיש. ונראה דהגירסא שלפנינו ברש"י ודאי ניחא דחזינן תרי מימרי דשמואל, חדא דקול באשה ערוה ואידך דאין שואלין בשלום אשה, וצריך לתרץ ל"ל מימרא דקול באשה ערוה כיון דאפי' ע"י בעלה אסור בלי שמיעת קולה. ונראה דאפילו למאן דמחמיר בדרישת שלומה מכל מקום אין בכלל זה כשבא לאושפיזא ומצאה שם דודאי, הוא דרך ארץ לשאול אחר בעלה האושפיזא איה הוא ואז אין איסור אלא בדרישת שלום, ממילא הו"א דאפילו אם לא מצאה באושפיזא אלא היא בחדר אחר מותר ג"כ לילך לשם ולשאול איה האושפיזא, קמ"ל אידך דשמואל דקול באשה ערוה ולא ילך כלל לשם אפי' לומר איה הוא, ובזה ניחא הכל דההוא דפ' הפועלים דד"א לשאול באכסניא היינו אפי' להאשה על האיש כשמצאה שם והיינו לומר איה האיש ולא דרישת שלום וכן להיפך להאיש על האשה אבל לא לילך לחדר, שהיא שם. וההוא דר"נ לא היתה ילתא באותו חדר עם ר"נ כדאמר התם אחר זה שלחה ליה כו' ואמר ר"נ לרב יהודה נשדר מר שלמא לילתא פירושו שישלח שליח אחריה שתבא ועל זה אמר דאסור משום קלא ואפי' בענין שאין דרישת שלום ק"ו בדרישת שלום, ואח"כ אמר שיאמר השליח שלום לה בשבילו אמר לו דאף זה אסור. והך דרישת שלום שאסור מבואר ברש"י שזכרנו דהיינו שמותר לומר לבעל מה שלום הגבירה אלא שאסור לשאול לה לעצמה מה שלומך. אבל התוס' בפ' הפועלים כתבו דאין היתר אלא לומר לבעלה איה פלונית אבל לשאול בשלומה אפי' ע"י בעלה אסור, ובפ' עשרה יוחסין כתבו והא דאמרו בפ' הפועלים איה שרה אשתך ששואלין בשלום האשה היינו ע"י בעלה דוקא אבל לשלוח לה בשלום אפי' ע"י בעלה אסור עכ"ל. משמע דאין איסור אפי' בדרישת שלום ע"י בעלה רק שלא ישלח לה בשלום דהיינו שיאמר לה בעלה פלוני בא ושואל בשלומך הרי דברי התוס' אינם מכוונים עם התוס' דהפועלים ונ"ל ראייה להתוס' דעשרה יוחסין דאי נימא דאין היתר ע"י בעלה אלא איה היא מאי פריך שם בהפועלים והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה דשאני התם דדורש בשלומה משא"כ באומר איה הוא, אלא ודאי דאין חילוק בין איה היא לדרישת שלום ע"י בעלה ואין איסור אלא לשלוח לה שלום:

כדי לשגר לה כוס של ברכה. ואברהם בעצמו למה לא שלח לה. נראה דבטעימת כוס של ברכה ראוי שלא להפסיק בין טעימת האיש להאשה כמו שרגילין גם עכשיו ואברהם נתן לטעום להם אחר שטעם הוא בשביל כבודם וע"כ שגרו לה הם ומחלו על כבודם בזה:

הנה באהל צנועה היא נראה דקשה לו מאי הנה באהל, הנה ל"ל, אלא דהכוונה היתה לומר מה אתם שואלים היכן היא בודאי הנה היא באהל לפי שצנועה היא, ולשון הנה מורה על דבר פשוט ומתמיה על השאלה: