דברי דוד על רש״י, בראשית יח:א

וירא אליו, לבקר את החולה יש לדקדק מנלן דלמא קאי על מה שנאמר אחריו שאמר אל נא תעבור לחד פירושא דאדני הוא קודש והתפלל על זה, תו דהא כתב רש"י אחר זה דהקדוש ב"ה שאל בו בשביל חלישותו מן המילה ולמה הוצרך לכתוב לבקר את החולה, תו דשלישי למילתו משמע שאז יש צער יותר משני ימים שלפניו מדלא בא קודם, ולא משמע כן בפרק ר"א דמילה דפליגי שם ת"ק ור"א ב"ע ת"ק ס"ל דוקא בשני ימים אם אירע אחד מהם בשבת מרחיצין התינוק כדרכו אבל ביום ג' אסור רק מזלפין ביד ור"א ב"ע ס"ל אף בג' מרחיצין משמע דבשלישי לא הוי סכנה כמו בב' הראשונים. ובג"א תירץ דבב' ימים יש חשש שלא תעלה המכה שחין טפי וביום שלישי יש חולשת הגוף יותר מב' ימים. וא"א לומר כן דבגמרא שם דר"א ב"ע אינו מביא ראיה גמורה רק זכר לדבר, דאיכא למימר משום דמעשה דשכם היה בגדולים וגדול אינו מעלה ארוכה מהר אבל קטן מתרפא בשרו מהר ואי כדברי הג"א לא היה צריך לחלק בין גדול לקטן אלא בחילוק שלו. ונראה ליישב בדרך זה דהוקשה לרש"י דבשאר מקומות במקום שנזכר שנראה הקב"ה נזכר אחריו מה אמר הקב"ה לאותו שנראה אליו כגון וירא ה' אל אברם ויאמר אני אל שדי ובשלמה כתיב בגבעון נראה ה' אל שלמה ויאמר שאל כו' משא"כ כאן לא נזכר שאמר הקב"ה שום דבר לאברהם, אע"כ דנראה לו בשביל ביקור חולה וקאי על שלפניו שאמר נמולו אתו, ואפשר לומר דעל זה קשה לו דאמאי אמר אליו דמשמע דאליו לחוד היה החולי וצריך לבקרו לא לשאר שנימולו אתו ובאמת הרי נימולו ביום אחד וא"כ מה ממעט אליו. ואי קמ"ל דהביקור היה לו לחוד פשיטא שלא היה הקב"ה מדבר רק עם אברהם לא עם ילידי ביתו וישמעאל, אלא צ"ל דאליו ממעט שהוא לבד היה חולה והיינו משום שהיה גדול ולא נתרפא מהר משא"כ בשאר הנימולים אתו היו מתרפאים, וקמ"ל קרא באיזה יום היה זה ואמר שבשלישי למילתו היה ונותן סימן באותו יום שהוא לבד היה חולה ולא הם והיינו יום ג', אלא דא"צ לזה דהא מ"מ צריך לתת טעם בההוא דביום הג' בהיותם כואבים דבימים שלפניו היו כואבים יותר וא"כ למה המתינו שמעון ולוי בימים שלפניו ולא באו תוך שני ימים הראשונים. וצ"ל דבגדול שנמשך הכאב ג' ימים שפיר לומר שחולשת הגוף ביום הג' קשה טפי כיון שהוא נמשך כ"כ והכאב נוטל כח האדם בכל יום יותר משלפניו משא"כ בקטן שאין נמשך רק שני ימים ותו לא. ובזה ניחא שפירש כאן ביום שלישי שקשה טפי כיון שהיה גדול. אבל בגמרא מיירי מקטן לענין רחיצה שביום שלישי אין סכנה כלל כי נרפא המכה: והקשה הרא"ם מב"ר דאמר לושי ועשי עוגות הדא, אמרת ערב פסח היה וכן אמרו גבי ומצות אפה ויאכלו פסח היה ורש"י הביאו לקמן, וזה סותר הך דאמרינן יום ג' למילתו היה אותו היום היה ע"פ ממילא מילתו היתה בי"א בניסן שהרי ביום מילתו של אברהם נאמר לו למועד בשנה האחרת ודרשו רז"ל שרט לו שריטה בכותל שלשנה אחרת כשתגיע חמה לשריטה זו תלד שרה ממילא לידת יצחק היה ג"כ בי"א בניסן וזה אינו דבסדר עולם אמרינן בהדיא דבט"ו בניסן נולד יצחק וכן איתא בפ"ק דר"ה דבין ר"א ובין לרבי יהושע בפסח נולד יצחק וכ"כ רש"י לקמן גבי כעת חיה, וא"כ ע"כ הא דאמר ר' חמא יום שלישי למילתו היה חולק עם הב"ר דאמר דכאן היה בע"פ, ומסיק דאגדת חלוקות הם ורש"י מביא שניהם. ולי נראה לתרץ דרש"י גריס בב"ר הדא אמרת שפסח היה, וכן מביאים הגירסא בתוס' פ"ק דר"ה וא"כ לא מביא רש"י אגדות חלוקות אלא שבט"ו בניסן שהוא פסח נימול אברהם ואז נאמר לו למועד הזה בשנה האחרת תלד יצחק בט"ו בניסן וביום ג' שאחר מילת אברהם היה הביקור חולה ואז חזר ונתבשר ללידת יצחק שנאמר כעת חיה כו' והיינו למועד שנאמר לו תחילה ביום מילת אברהם, ובגיר' שלפנינו כתוב פרוס הפסח היה וזה מכוון לגירסת התוס' שזכרנו כי פרוס יש ג"כ לפרשו על זמן הפסח כמו פורסא דדמא כו':

באלוני ממרא הוא שנתן לו עצה לימול. רבים מקשים היאך, היה אברהם מסתפק בצווי הקב"ה והיה שואל, עצה אם ימול. ויש מתרצים שלא היה שואל אלא אמר אברהם הדברים דרך סיפור דברים וממרא מעצמו נתן לו עצה וע"כ אמר שנתן לו עצה היינו שלא בדרך שאלה ותשובה, ולא עיינו במדרש רבה שאמר בפרשת לך לך בפסוק ענר אשכול וממרא וז"ל למה נקרא שמו ממרא שהמרה את פניו באברהם פירש שהעיז פנים כנגדו ואמר לו שימול בשעה שאמר הקב"ה לאברהם למול הלך ונמלך בשלשת אוהביו אמר לו ענר כבר בן מאה שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך אמר לו אשכול מה אתה הולך ומסגף עצמך בין שונאיך א"ל ממרא אלהיך שעמד לך בכבשן אש כו' הוא שאמר למול אין אתה שומע לו כו', הרי מבואר ששאל עצה מהם ואדרבא משמע שהיה נוטה קצת שלא לימול מדאמרינן שממרא המרה פניו של אברהם. ותו דא"כ ענר ואשכול היו רשעים שיעצו לעבור על צווי השם והיאך קורא אותם אוהביו של אברהם וכי אוהב רשעים היה אברהם ח"ו ותו דבהדיא אמרינן בב"ר פרשת חיי שרה ארבעה צדיקים היו שם ענר אשכול וממרא ואברהם. ונ"ל לתרץ כולם דאיתא במדרש רבה שאמר אברה' אם חביבה היא המילה מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון א"ל הקב"ה לאברהם דייך אני ואתה בעולם אם אין אתה מקבל עליך לימול די לעולמי כו'. פירוש ששוב לא יהיה לו קיום ולפ"ז אין מצוה זו לאברהם דרך צווי כשאר מצות אלא נתן לאברהם הברירה אם חפץ הוא שיתקיים העולם ימול ואם לאו שאינו חפץ לימול לא יתקיים העולם וא"כ אין הכרח שימול עצמו לזה ביקש עצה מג' אוהביו מה יבחר לו והיתה עצת ענר ואשכול שלא להכניס עצמו בסכנה כיון שאין הכרח למצוה זו אלא שממרא חיזק צד שימול ואין סכנה כלל לפיכך נגלה בחלקו:

ישב כתיב כו'. פירוש שהישיבה היתה חסירה ממנהג היושבים שכל היושבים ברצונם הם יושבים וכאן שלא ברצון היתה כי בקש לעמוד כו':

בעדת הדיינים. אין ענין דיינים לכאן. אלא מצינו בישיבת הדיינים ששכינה היא עמהם שנא' אלהים נצב וגו' בקרב אלהים ישפוט ולא יקשה לך שם היאך הם יושבים וראוי לעמוד מפני כבוד השכינה. אלא ודאי שאין השכינה שרויה שם אלא כשהם עומדים ובזה דוקא איירי קרא. לזה הורה כאן שהשכינה שורה אפילו עם היושב, ממילא תבין דההוא קרא מיירי אפילו בדיינים יושבים, וזהו הסימן דכאן:

כחום היום הוציא חמה מנרתקה. בב"מ (דף פ"ו) דבחום היום בבי"ת מיבעי ליה אלא כחום היום בכ"ף מורה כחום של יום הבא בוער כתנור באש, כב"ר:

ולפי שראהו מצטער כו' חלילה לומר שנעשה שינוי ברצון ה' מה שלא היה בו קודם לזה, אלא להראות מעלת אברהם שהיה די לו להיות בשב ואל תעשה והיה ראוי לשכר כאילו עשה מצות הכנסת אורחים אלא שראה הקב"ה דעתו של אברהם דלא ניחא ליה בשב ואל תעשה, דבר זה רמז הקב"ה בהוצאת חמה:

הביא המלאכים עליו וכו'. בודאי היה הכרחלהבאת מלאכים שהיו שלוחים כדלקמן אלא שאע"פ שדרך המלאכים להתראות בדמות אנשים כמו בלוט ובאשת מנוח, אלא דבאברהם, לא שייך זה שהרי כבר היה רגיל לראות מלאכים כדאמרינן גבי הגר ואפ"ה הראה הקב"ה, אותם בדמות אנשים אלא שיסבור שיקיים הכנסת אורחי':