דברי דוד על רש״י, ספר שמות ו:ח

נשאתי את ידי הרימותיה לישבע בכסאי כתב הרא"ם הרימותיה בכסאי לישבע בשמי לא להשבע בכסאו כי אין שבועתו יתברך בכסאו רק בשמו כדכתיב כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם. ותימה עליו דבסוף בשלח פירש"י ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו ושם הוזכר כס ושם יה בשוה דמשמע כמו שנשבע בשם יה כך נשבע בכסאו, וכן הוא עיקר שהוא יתברך נשבע בכסא מלכותו כדרך מלך ב"ו שנשבע במלכותו:

דרך כלל נחזור ביאור פרשה זו לפירש"י, לפי מה שזכרנו כוונתו הוא בדרך זה, דמשה הוקשה לו על תוספת העינוי אחר שליחותו, הגם שהוגד לו תחילה שלא ישלחם פרעה עד שיבאו עליו המכות מ"מ זה היה אפשר להיות בלא עינוי יתר. ע"כ היה חושש שמא גרם חטא ישראל שלא תתקיים הבטחתם לבא לארץ, ע"כ הקשה למה הרעותה בעינוי יתר וא"ת מה אכפת לי בזה כיון שגרם חטא שלהם קובל אני למה שלחתני וגלגלת חוב על ידי. השיבו הש"י תחילה לענשו שלא יכניסם לארץ, וזהו וידבר אלהים אל משה. ואח"כ התחיל לתרץ קושייתו ויאמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר ותקויים ההבטחה לא כמו שחששת מחמת גרם חטא, ונתן לו הוכחות על זה שלא שלחו בחנם, האחת כי אילו לא היה כאן זכות ישראל היה אפשר לומר גרם החטא, אבל אינו כן כי אני נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני הם האבות הראשונים בהבטחה זו, כי גם הם עצמם נרמזו בהבטחה שאמרתי לך ולזרעך, ויש במשמע שתחילה להם ואח"כ לזרעם ועוד יש לפרש שבמה שיכניס בניהם לארץ יהיה גם להם כאילו הם קיימים, וכזה מצינו בהרבה מקומות והנה לא קיימתי להאבות מה שהבטחתים באל שדי, וא"כ ע"כ צריך שיהיה הקיום שלהם תלוי בקיום לבניהם וא"כ אין חשש גרם חטא ישראל. ועל זה שמי ה' שהוא מורה על ההבטחה וקיומה לא ניכרתי להם עצמם דהיינו להאבות, וא"כ ההכרח שיהיה הקיום לזרעם שנית שבשעת ההבטחה לאבות היה שם ברית שהיא שבועה, שלישית וגם אני דהיינו מצד מדותי לקיים הבטחתי אפי' בלא שבועה כמ"ש רז"ל מעולם לא יצאה מדה טובה מלפני הקב"ה אפילו על תנאי וחזרה. כל זה מבטל חשש שמא חטא גורם לבטל ההבטחה, וגם ששמעתי נאקת בני ישראל אשר יש להם טענה שמצריים מוסיפים להעבידם, יותר מן הגזירה שנגזר עליהם, והיינו קושיא של למה הרעותה, דיש מזה טובה ובזה יש תועלת ואזכור את בריתי דהיינו מה שאמרתי ועבדום וענו אותם וגם את הגוי דן אנכי, לכן ע"פ שבועה זו שזכרתי שיאמינו שאני ה' נאמן בהבטחתי לקיים, ולא תחוש לגרם, חטא והוצאתי אותם תחילה ברכוש גדול ואח"כ תתקיים השבועה להכניסם לארץ. זהו המשך הפרשה אע"פ שהרא"ם ושאר מפרשים לא פירשו כן חלקי מה' אמרה נפשי והוא נכון. ומתורץ כל מבוכת המפרשים בזה: