דברי דוד על רש״י, ספר שמות כב:ב

אם זרחה השמש עליו, אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם כו' כגון אב החותר כו'. כן הוא במכילתא ממילא לא הוזכר כאן השמש לענין בירור אלא לענין שלום, אבל בפרק בן סורר אמרינן אם זרחה כו' אם ברור לך הדבר כשמש כו' הרי קאי כשמש על הבירור, והקשה הרא"ם למה, לא נקט רש"י כגמרא שלנו ועוד הקשה דאמרינן שם בגמרא ת"ר אין לו דמים אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לך שלום עמו הרגהו ואם לאו אל תהרגהו תניא אידך אם זרחה השמש עליו דמים לו כו' אלא אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו קשיא סתמא אסתמא ל"ק כאן באב על הבן אל יהרגהו בנו דודאי רחמני האב על הבן ואפילו עומד להציל ממונו הלכך דמים לו ואל יהרגהו אא"כ יודע לך כשמש שהוא אכזרי עליך ושונאך כאן בבן על האב וכ"ש איניש דעלמא הרגהו מספק עד שיוודע לך כשמש שהוא רחמני עליך כאב על בן. הרי לפניך דברייתא אחרונה שהיא סומכת אם זרחה להא דאחר זה דמים לו מיירי מבן על האב. ורש"י מפרש ג"כ זרחה השמש לדמים לו ופירש באב על הבן והניח בצ"ע. ונ"ל דהני תרי קושיות חדא מיתרצא בחברתה דהענין הוא דתרי הפירושים של כשמש הם אמת דלפירוש המכילתא שהוא מורה על שלום כשמש ממילא הבירור אינו בירור כ"כ גמור להיות ברור בתכלית הברירות, אבל לגמרתנו הוא בתכלית של הברירות שהוא כשמש וזה פשוט, דפירוש הפסוק לפי פשוטו קאי באב על הבן דנמצא דאין אנו צריכים בירור גדול לזה אלא ידיעה לחוד דהיינו שאתה יודע שזה הגנב הוא אביך אז מסתמא אל תהרגהו לאפוקי מן הרישא שאין אתה יודע מי הוא הגנב. ממילא נשמע דבאב על הבן מסתמא אל תהרגהו, וזהו גם לברייתא אחרונה דבגמרא דמפרשת בבן על האב דהיינו דזריחת השמש הוא מורה על ידיעה ברורה, וא"כ צ"ל דהידיעה הברורה היינו שיש לו שלום עמך אז דוקא אל תהרגהו משא"כ באב על הבן אפילו מסתמא אל תהרגהו וא"כ אין פלוגתא בין המכילתא לגמרתנו לענין הדין אלא משמעות דורשין דהמכילתא מפרש כשמש לענין שלום ובזה א"צ ידיעה ברורה כ"כ אלא ידיעה בעלמא שזה הגנב הוא אביו וגמרתנו מפרש כשמש ידיעה ברורה וא"כ לא מיירי מאב על הבן אלא מבן על אב, ובזה צריך ידיעה ברורה שהוא רחמני עליו ואז לא יהרגנו. ולפי האמת שני הפירושים אמת והכרח לומר שניהם דאי כשמש קאי על הבירור הגדול קשה פשיטא ל"ל קרא דמהיכא תיתי לומר שברור שאינו מבקש להורגו והוא יהרגנו, אלא, ודאי כפירוש השני דקאי על שלום והיינו באב על הבן אפילו סתמא כדפירש"י, ופירוש השני שמורה על שלום ג"כ אינו מספיק לחוד דקשה למה זכר כשמש לענין זה דאינו מבורר שמרמז על שלום אלא משמעותו על בירור גדול והיינו באב על הבן וידוע שהוא אכזרי עליו וקאי על הרישא דאז יהרגנו דאין לו דמים ונמצא הכל ניחא דשני הברייתות, ס"ל דפסוק אם זרחה קאי על סיפא והיינו אין בירור גדול כפירש"י אלא דיש כאן דרשה אחרת דהיינו בירור גדול ושתי הברייתות מפרשים הדרשה דזרחה דברייתא קמייתא מפרשת הפסוק דזרחה כו' היינו כפשוטו על הסיפא והוא בירור בעלמא וקאי באב על בן ויש בו ג"כ דרשה אחרת דהיינו בירור גדול כשמש וקאי בבן על האב, ויש בירור שהוא אכזרי יהרגהו דאין לו דמים דקאי על הרישא וברייתא אחריתא מפרשה ג"כ זרחה כו' על הסיפא על בירור דעלמא כמו שזכרנו, אלא שלפי פירוש השני דהיינו בירור גדול וקאי על הסיפא בבן על האב למידק מיניה דאם יש בירור גדול שהוא אוהבו אז יש לו דמים ואל תהרגהו נמצא דהכל ניחא בס"ד דתרתי שמעינן מפסוק זה דיש בו שני דרכים כמו שזכרנו דהאחד לפי פשוטו דקאי על הסיפא כפירש"י והאחד לענין בירור גדול כמו שזכרנו:

שלם ישלם הגנב ממון שגנב כו', כתב רש"י מלת הגנב דל"ת דקאי על בעל הביתשזכר רש"י קודם לזה שאם יהרגנו בעל הבית חשוב רציחה והו"א שדינו שישלם קמ"ל דקאי על הגנב ומ"ש רש"י ממון שגנב, נראה דהיינו עם הכפל דהכי דרשינן בגמ' ונמכר בגנבתו ולא בכפלו ש"מ שעכ"פ צריך לשלם הכפל כל יש לו:

קודם שבא בעל הבית וכשבא בעה"ב נגדו כו' פירוש דאע"ג דהבא במחתרת אין צריך התראה דמחתרתו היינו התראה כדאי' בפרק בן סורר (דף ע"ב:) הכא כיון שיש עדים ועושין לו התראה ממילא לא בא על נפשות שהוא מתירא שלא יהיה חייב מיתת ב"ד. ומ"ש רש"י שבאו העדים קודם שבא בעל הבית, הוא דאם לא כן אלא באו ומצאו בעל הבית עם הגנב הרי כבר נתחייב הריגה קודם שבאו העדים. והקשה הרמב"ן וז"ל ואני תמה שהרי כשאמר למעלה אין לו דמים לפטרו על הריגתו ודאי כשהתרו בו שאין רוצח חייב מיתה לעולם אלא בהתראה, וא"ת שלא בא הכתוב אלא להתיר לו דמו מידי שמים לומר שמותר להורגו, זה אינו אמת אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין מידי שמים ומב"ד, והשני מחייבו בדין שניהם, ואולי יתכוין הרב לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית והכירוהו והגנב ידע בהם אינו בא על עסקי נפשות עכשיו שכבר ראה שהכירוהו העדים ואם יהרגו יבואו עדים לב"ד ויהרגוהו וזה טעם אם זרחה השמש עליו כי בלילה שלא הכירוהו העדים יהרגהו לבעל הבית ויברח עכ"ל פירוש דבריו לפי דרך רש"י דהרישא מיירי בלילה שאין העדים מכירים אותו ולא ידעו על מי יעידו לחייבו מיתה בבית דין וסיפא מיירי ביום שמכירין אותו ויוכלו להתרות בו ויחייבוהו בב"ד ממילא אינו בא על עסקי נפשות ולא ירדתי לסוף דעת הרמב"ן דגם לפי דרכו קשה ברישא כיון שאין שם שייכות התראה דהא אינם מכירים אותו, אם כן הוה כלא התרו בו כלל, והדרא קושייתו לדוכתה. ויותר תמיה לי מה שכתב דזה אינו אמת דהפסוק מיירי ברישא בין בדין שמים בין בדין ב"ד. דלפי הנראה אדרבה לא מיירי כלל ממיתת בית דין, אלא התורה נתנה כח לבעה"ב להרוג, הגנב כמו בשאר חייבי מיתת ב"ד בעדים והתראה כ"ה כאן בבעה"ב בלא עדים והתראה כי מחתרתו זו היא התראתו כדאמרינן בפרק בן סורר (שם) ויכול להרגו כיון שבא על עסקי נפשות, אבל בסיפא דיש עדים ויוכלו להתרות בו בודאי הוא ירא מפניהם שיעידו עליו בב"ד ממילא לא בא על עסקי נפשות משעה שבא בעה"ב לשם ואף ע"פ שהגנב היה קודם לזה שם מ"מ לא היה שם עסק נפשות כיון שאין שם הבעה"ב וכשבא שם היו שם עדים ע"כ אסור לו להרגו, ולא ידעתי פקפוק על דברים אלו: