דברי דוד על רש״י, ספר שמות כא:ח

אשר לא יעדה כו', וכסף קנייתה הוא כסף קדושיה, דלשון יעוד אינו אלא הכנה בעלמא ולא פעולה והיינו בזה שא"צ פעולה לקדושין אלא הם ממילא בכסף קנייתה:

שמצוה ביעוד. בקידושין פרק קמא (דף י"ט) ובחולין (דף ס"ה) כתבו התוס' אשר לא יעדה קרינן לו בוי"ו שראוי לו ליעדה:

והפדה כו', שאף הוא מסייע לה. קשה מאי סיוע הוא מסייע לה שהרי כל פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי יום שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ונותן לו שכר פעולה עד אותה שעה. ויש לתרץ דפועל אם היה דבר האבד אינו יכול לחזור וכאן מגרע כספו בכל שעה שירצה ויוצא והוה כאדם אחר ומטעם זה פשוט ג"כ דאע"ג דבפועל אמרינן דשמין מה היתה הפעולה עד הנה או מה שעתיד להיעשות כדאית' בפרק האומנין (דף ע"ו:) בפלוגתא דר' דוסא ורבנן וכן. אם קלקל הפועל אין היזק לבע"ה אבל כאן אין חילוק בין אם פעולת כל השש שוה שנה לשנה או אם אח"כ שוה יותר בכ"מ הולכין אחר השנים כל שנה נחשבת לששית המנה ובפ"ק דקידושין (דף י"ד) איתא דאמה עבריה לקנית בכסף מן והפדה מלמד שהוא מסייע בפדיונה בגרעון כסף מזה ילפינן דנקנית בכסף דאל"כ במאי מגרעה, וע"ע ילפינן מעבריה מכח היקש דעברי או עבריה ואע"ג דאך עברי או העבריה כתיב במכרוהו ב"ד ולא במוכר עצמו אנו ילפינן שכיר שכיר מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד, ומקשים מאן דלא יליף שכיר שכיר מנלן במוכר עצמו דנקנה בכסף ומשני דיליף לה מן מוכר עצמו לנכרי דכתוב בו מכסף מקנתו ש"מ דנקנה בכסף ממילא ה"ה בישראל דגבי נכרי כתיב וכי תשיג כו' וי"ו מוסיף על ענין ראשון דהיינו מוכר עצמו לישראל ילמד מתחתון שהוא נקנה בכסף, והקשו בתוס' על מאן דיליף שכיר שכיר למה לי בעבריה והפדה לענין קנין בכסף נילף בג"ש דשכיר שכיר מן מוכר לנכרי כי היכא דהוא נקנה בכסף ה"ה לישראל במוכר עצמו ואח"כ נילף עבריה מן עבד עברי מכח ההיקש, ותירצו התוס' אה"נ דלא בעינן לזה והפדה אלא אצטריך והפדה לענין גרעון כסף. וקשה ע"ז דהיאך מיתרצא קושייתם על גרעון כסף דלזה נמי לא צריך והפדה דהא גבי נכרי כתיב בהדיא גרעון כסף וחשב עם קונהו לענין עד היובל במספר שנים ממילא ה"ה בעבד עברי מכח ג"ש דשכיר, וממילא ה"ה בעבריה מכח ההיקש, וע"כ לומר לענין עד שש דשאני גרעון כסף של נמכר לנכרי דאזלינן לקולא לישראל כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף כ) אר"נ ב"י תרי קראי כתיבי אם עוד רבות בשנים וכתיב אם מעט נשאר בשנים כו' דהיינו אם נתרבה כספו אזלינן בתר מכסף מקנתו ואם נתמעט כספו אזלינן בתר כפי שניו. אבל בגרעון כסף דאמההעבריה אזלינן בכל גווני בתר שנים כמו שפי' רש"י כל שנה ושנה בעד ששית המנה כו' משמע כל שנה שוה בזה הן לקולא הן לחומרא. כ"ז הוא ברור ומוכרח. ויש לי תימא רבה על הרא"ם שהקשה וז"ל, וא"ת למה לי קרא דוהפדה ללמד על גרעון כסף תיפוק ליה מהיקשא דעבריה לעברי מה עברי יוצא בגרעון כסף כדנפקא לן בג"ש דשכיר ממוכר עצמו לישראל דיליף ממוכר עצמו לנכרי מוי"ו דכי תשיג כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף י"ד:) אף עבריה יוצאה בגרעון כסף, י"ל דאיצטריך והפדה להא דתניא פ"ק דקדושין (שם י"ח) מפדין אותה בעל כרחו של אב כו' עכ"ל. ולא העתיק כראוי במ"ש דנפקא לן בעברי בג"ש משכיר שכיר ממוכר עצמו לישראל ומוכר עצמו לישראל ילפינן מוי"ו דאצל נמכר לנכרי. ושתים אלו אינם כן אלא דנפקא לן דנקנה בכסף בדרך זה, עברי ילפינן בהיקש מעבריה ועבריה מפסוק והפדה דקאי על גרעון כסף וממילא ידענא דנקנה בכסף אלא דהיקש הזה נכתב במכרוהו ב"ד, וא"כ קשה מוכר עצמו מנלן וע"ז מתרצינן דיליף ג"ש שכיר שכיר מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד, וע"ז פרכינן הניחא למאן דיליף שכיר שכיר אלא למאן דלא יליף מאי איכא למימר ומשני כתיב וכי תשיג כו' וי"ו מוסיף על ענין ראשון פירש"י ובנמכר לנכרי נכתב מכסף מקנתו עכ"ל. מבואר הוא דעל קנין בכסף קאי כל הסוגיא דילפינן בג"ש דשכיר מוכר עצמו לישראל ממכרוהו ב"ד ואז לא ילפינן וי"ו מוסיף על ענין ראשון אלא מאן דלא יליף שכיר הוא יליף מוי"ו דכי תשיג דהיינו נמכר לישראל מן נמכר לנכרי וממילא ה"ה במכרוהו ב"ד וק"ו הוא דבמכרו ב"ד נמכר בע"כ ומסתבר טפי דנקנה בכסף כדאיתא שם בגמרא. נמצא תרי מילי דתמיהי יש בדברי הרא"ם, האחד דכל הפשט קאי על נקנה בכסף והוא ז"ל הבין דקאי על גרעון כסף, שנית דהוא כתב למאן דאמר דיליף ג"ש דשכיר דרשינן וי"ו דכי תשיג וזה אינו כמפורש בהדיא בגמרא שהבאתי. וכמדומה שתקפה עליו משנתו בהעתקה זאת כי אינה צודקת, אלא דכן היה להקשות דאמאי צריך להפדה בעבריה לענין גרעון כסף נילף עבריה מעברי ועברי מנמכר לנכרי בגזירה שוה דשכיר שכיר דגבי נמכר לנכרי כתיב ג"כ שכיר כמ"ש התוס' שם וא"צ עכשיו לוי"ו וכי תשיג, וכן יש להקשות למאן דיליף מוי"ו ולא יליף ג"ש דשכיר ליליף עבריה מעברי ועברי מנמכר לנכרי מכח וי"ו וקרא דוהפדה למה לי לענין גרעון כסף, וכעין שהקשיתי על התוס' בסמוך, אלא ודאי דלא ילפינן משם אלא לענין קנין בכסף, ולענין גרעון כסף יש באמת חילוק ביניהם דהיינו לענין אם נתרבה או נתמעט (והכל ניחא בס"ד):

לעם נכרי וכו', שאינו רשאי למוכרה לאחר כתב הרמב"ן וא"כ יהיה לעם נכרי כמו לאיש נכרי ולא מצינו לו חבר בכל הכתוב כו' עכ"ל. ותמהתי דהא מצינו בפסוק בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ודרשינן בגמ' זו אשת האב, וא"כ למה לא נימא ג"כ דעל איש אחר קאמר לעם נכרי הרמב"ן פירש ע"פ המכילתא לעם נכרי פירוש לכותי.. ולפ"ז יש כאן שתי אזהרות אחד שלא למכור לכותי והשני' שלא למכור לשפחות אחר שפחות, והקשה הרא"ה שהרמב"ם לא זכר רק שלא למכור לשפחות כו' ולא אזהרה של כותי, ובאמת ס"ל לרמב"ם דיכול למכור לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אינו יכול למכור כמבואר בהל' עבדים, והרא"ם לא נתכוין כאן אלא לומר לענין אזהרה שלא למכור לשפחות אחר שפחות או אחר אישות לא לאזהרה שלא למכור לכותי דלא כהרמב"ן: