דברי דוד על רש״י, ספר שמות כא:לג

או כי יכרה, אם על הפתיחה חייב כו'. קשה ע"ז מן הגמרא ע"כ אביא תחילה הגמרא ואבאר אותה ומתוך זה יתבארו דברי רש"י ממה שקשה לכאורה עליו אמרינן בפרק הפרה (דף נ"א) דתניא אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה. לעשרה האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהם לניזקין מ"ט דרבנן דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה אם על פתיחה חייב על כרייה לא כ"ש אלא להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון והאחרון חייב ורבי אמר לך הנהו מצרך צריכי, כדאמרן דהיינו בכי יפתח קמ"ל דאפ"ה צריך לכסותו אע"פ שלא עשה אלא פתיחה ובכי יכרה קמ"ל דסגי בכיסוי דהו"א עד דטאים לה קמ"ל ורבנן נמי מצרך צריכי אלא טעמא דרבנן אמר קרא כי יכרה איש בור ולא שנים, פירש"י מעטיה קרא לראשון כדמפרש לקמיה וכי מעטיה לניזקין מעטיה דאי למיתה ל"צ קרא דהא לא עביד, שיעור מיתה וממאי דלחיובי בתרא דילמא לחיובי קמא לא ס"ד דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דעביד מיתה, וקשה דלמה לי קרא דוהמת יהיה לו לזה הא פירש"י מסברא דאין לחייב הראשון דלא עביד שיעור מיתה וצ"ל דרש"י לא אמר כן מסברא אלא סמך עצמו על פסוק זה דתלוי במאן דעביד שיעור מיתה, וא"כ קשה לפי המסקנא מנלן בניזקין דדוקא האחרון חייב דלא מצינו זה רק במיתה דשם יש ג"כ סברא, אבל בנזקין יש סברא לחייב הראשון דהא עבד עכ"פ שיעור נזקין. ונראה בזה דיש לימוד מן להביא, כורה. אחר כורה דהאחרון חייב דהכתוב קורא להאחרון כורה ממילא הוא עיקר החייב. וא"ל א"כ והמת והיה לו ל"ל הא ל"ק דאיצטריך לדרשה אחריתי כדאמרי' שם בגמרא לכדרבא לענין פסולי המוקדשין אלא דדבר זה דהאחרון חייב ממילאשמעת מיניה. אבל באמת לענין נזקין ילפינן מן כי יפתח וכי יכרה, ואע"ג דיש צריכותא לכי יפתח כו' כמו שזכרנו מ"מ כיון שאנו רואים בפסוק דאיש אחד ולא שנים שאחד מהם פטור ולא גילתה התורה מי הוא הפטור, ע"כ סמכה התורה על לימוד אחר דהיינו כי יפתח וכי יכרה ואי מהא לחוד ה"א דלא אתא אלא בשביל הצריכותא. ועכשיו מתורץ מה דקשה לכאורה על רש"י שמביא הלימוד דלהביא כורה אחר כורה מה שנדחה בגמרא מכח, הצריכותא, והרא"ם אסיק זה בקושיא, וראיתי מי שתירץ ע"ז דהצריכותא היא אליבא דרב יוסף שם לפני סוגיא זו, אבל רבה לא ס"ל צריכותא זו ורש"י ס"ל כרבה, ואינו נכון דא"כ מאי מקשה בגמרא ורבנן נמי הא מצרכינן כו' דדילמא לא ס"ל הצריכותא. ואחר זה יתבאר בס"ד דכ"ע ס"ל הצריכותא אלא כדפרישית דגם בגמרא במסקנא נשאר הלימוד דכי יפתח כו' לענין זה שנדע מי הוא החייב מכח הקושיא דאמרה תורה כי יפתח איש אחד ולא שנים ולא בא הכתוב לסתום מי החייב, ע"כ יש לימוד מן כי יפתח וכי יכרה כו' וע"כ כתב רש"י כורה אחר כורה שהוא חייב כלומר והראשון הוא פטור אפילו בנזקין:

ולא יכסנו, הא אם כסהו פטור. פירוש ול"ת דלא מהני כיסוי לאותו שכורה כיון שעשה קלקול גדול בכריית הבור ולא תיקן רק הכיסוי אלא צריך דטאים ליה דהיינו שימלאנו עפר קמ"ל דסגי בכסוי הביא מרינן בגמרא, דאל"כ קשה ל"ל כי יכרה כיון דאפי' על פתיחה חייב, וזה אנו לומדים מן ולא יכסנו דקאי על הפותח ועל הכורה, והרא"ם כתב כאן וז"ל דלגופיה לא איצטריך ולא יכסנו דההיא מן ונפל שמה שור או חמור נפקא שאילו כסהו לא היו נופלים אע"כ דלא אתא אנא למידק מיניה הא כסהו פטור, ותמהתי על זה מאוד דהא בדף נ"ב פרכינן וכיון דכסהו וכראוי היכי נפל א"ר יצחק שהתליע מתוכו, וא"כ מנלן לומר דעל דיוק אתא קרא, אלא דקשה א"כ מאי מביא רש"י בסמוך אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כ"ש ומוכיח מזה דכורה אחר כורה חייב האחרון דילמא פטור וקרא מיירי מחד כורה וקמ"ל דמהני כיסוי ולא טאים לה וכדאמרינן בגמרא בהדיא ומש"ה צריך שם לימוד אחר על כורה אחר כורה, ואע"ג דכתבתי קודם זה דלימוד כי יפתח וכי יכרה נשאר, קיים מ"מ קשה על רש"י שהביא כאן הצריכותא על פסוק דכי יכרה דאין אנו צריכים לצריכותא זו, ונראה לתרץ אחר שנדקדק עוד מ"ש רש"י אחר זה ובחופר ברה"ר דבר הכתוב דמה שייכות יש לזה בהקודם לו, ואביא הסוגיא דקודם לזה, ת"ר החופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר או ברה"ר ופתחו לרה"י חייב וזה בור האמור בתורה דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה, אמר רבה בבור ברה"ר כ"ע ל"פ דחייב דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כ"ש אלא שעל עסקי כרייה בא לו שאין לו חלק בו אלא שכרהו דהיינו ברה"ר שאין הקרקע שלו, ור"ע סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב בעל הבור בבור דאית לה בעלים קאמר ור"י ס"ל בעל התקלה ולעולם ברה"ר אבל ברשותו פטור, פירש"י מטעם דא"ל כי אפקרנא לך רשותי לאו לחיובי אנא בהיזקא אפקרתיה. ורב יוסף אמר בבור ברה"י כ"ע ל"פ דחייב מ"ט בעל הבור אמר רחמנא דאית לה בעלים עסקינן כ"פ בבור ברה"י ר"י ס"ל ברה"ר, נמי חייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה אם על כו' אלא שעל עסקי כרייה כו' ור"ע ס"ל הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא כי יפתח ה"א פותח הוא דסגי ליה בכסוי, כורה לא סגי ליה בכיסוי, עד דטאים ליה ואי כתב רחמנא כי יכרה ה"א כרייה הוא דבעי כיסוי משום דעביד מעשה אבל פותח כיסוי נמי לא בעי קמ"ל. וקשה על ר"י הא מצרך צריכי וכדמקשינן בסוגיא בכורה אחר כורה שזכרנו דמקשה המקשן ורבנן נמי מצרך צריכי. וכ"ש שיש להקשות על רבה דס"ל דכ"ע דרשי האי אם על הפתיחה חייב כו' הא יש צריכותא., ונראה דודאי כ"ע ס"ל הצריכותא דהיא סברא פשוטה ואין חולק עליה אלא דלרבה הוה לר"י בור ברשותו פטור והכתוב לא דבר ממנו משום דלא אפקר אדעתא דהכי א"כ אין הכתוב מדבר אלא ברה"ר דוקא ושם הוא הצריכותא ולרב יוסף הוה החיוב לכ"ע ברה"י דהוי בור דאית ליה בעלים וברה"ר פטור לר"ע משום דאין לה בעלים ממילא אין שם הצריכותא אלא ברה"י דבר הכתוב ושם יש צריכותא ורש"י סותם כאן כרבה ואליבא דכ"ע או כרב יוסף ואליבא דר' ישמעאל דברה"ר מיירי הכתוב ושם הוי הצריכותא וע"כ כתב הא כסהו פטור דהיינו הצריכותא ובחופר ברה"ר אבל ברה"י אין שייך הצריכותא דפטור ולא דבר, הכתוב ממנה, נמצא דהצריכותא היא לכ"ע אלא דפליגי אמאי קאי ועכ"פ יש הכרח גם לדרוש דלהביא כורה אחר כורה מכח הפסוק דאיש אחד ולא שנים כמו שזכרנו והכל ניחא בס"ד:

שור או חמור כו', אנו למדין אותו שור שור משבת בגמרא פרק הפרה (דף נ"ד) לא ילפינן לנפילת הבור משבת בג"ש דשור שור אלא מדכתיב כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים אלא בכלאים דחרישה ילפינן משבח. וכתבו התוס' שם לפני זה באותו דף ל"ל כסף ישיב לבעליו לזה אמאי לא ילפינן שור שור משבת, ותירצו דכיון דיש לומר דילפינן בכלל ופרטוכלל לא ילפינן משבת בג"ש וצריך כסף ישיב לבעליו וא"כ קשה על רש"י שכתב בג"ש משבת לרבות כל בהמה, ונראה לתרץ דאי לאו ג"ש לא הוה מרבינן מכח הרבוי דכסף ישיב לבעליו דהא יש כאן כלל ופרט וכלל וא"כ דוקא כעין הפרט אלא דקרא דבעליו אתא לומר דאין כלל ופרט כדפירש"י ויש ג"כ לומר להיפך דאדרבה קרא דלבעליו אינו מורה על רבוי והכלל ופרט נשאר קיים דדוקא היכא דהרבוי מוכח כגון ההיא דוכל בהמתך דמשמעו רבוי כדאיתא התם, אבל לשון לבעליו אינו מוכרח לרבוי אלא מדאמר רחמנא סתם משמעו כל מידי דיש לו בעלים והכלל ופרט מוציאו מידי סתם, אבל כיון שיש ג"ש דשור בכמה דוכתי אלא שאתה רוצה לסתור כאן הג"ש ולהוציאו משאר ג"ש לזה אנו אומרים שמכח משמעות של לבעליו מבטל הכלל ופרט והג"ש נשאר קיים ע"כ נקט רש"י הג"ש כדין.

עוד הקשה הרא"ם כיון דרש"י יליף מג"ש דשור א"כ צריך שור לגופיה ולא נשאר יתור אלא חמור ומנלן למעוטי שני דברים אדם וכלים, ותירץ דמ"מ יש יתור דלא נכתוב אלא ונפל שם הנופל, והוא אינו נכון דלא מקשינן לכתוב תיבה אחרת כמו שזכרתי לעיל בפסוק אם כופר יושת, וקושיא שלו נ"ל ע"פ דברי התוס' שם בפרק הפרה דהקשו ל"ל לבעליו כל דאית ליה בעלים תיפוק ליה מן ג"ש דשור משבת וממילא אימעיט אדם דליכא למילף משבת כדאמרינן לקמן גבי כלאים להנחה הקשת ולא לדבר אחר עכ"ל, א"כ לרש"י שנקט באמת ג"ש משבת א"צ יתור דשור לענין מיעוט אדם, וזה ברור בעיני כוונת רש"י דמ"ש שור ולא אדם לאו מיתורא נפקא ליה אלא דשור ילפינן מג"ש ממילא ולא אדם, ונכון הוא עוד הקשה הרא"ם למה לי קרא דשור למעוטי אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא אדם שאין המת שלו דאסור בהנאה דכה"ג דריש רבא שם בגמרא לענין שור פסולי המוקדשין, ודחק לתרץ קושיא זו, ולפי מה שכתבתי גם קושיא זו לק"מ דאין כאן יתור בתיבת שור ע"ז, והכל ניחא בס"ד. אחר זה ראיתי בתוס' פ"ק דב"ק דף י') דחומר בשור מבבור הקשו קושיא זו ותירצו בענין אחר ע"ש, מ"מ ניחא לי במ"ש לדעת רש"י שמביא כאן ג"ש משבת:

ולא אמרינן שור וחמור כו' קשה דבמשנה ס"פ הפרה אמרינן א"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה וא"כ מה קשה כאן ממה דכתיב שור וחמור וכן פירש"י עצמו בפסוק כי יגח שור את איש כו' וי"ל דמשום לשון הווה לא כתבה התורה יתור לשון אלא ע"כ היתור מורה על איזה דין דהיינו מיעוטא דאדם וכלים אלא דמקשה התנא למה נאמר המיעוט דוקא בשור וחמור ולא בבהמה אחרת אלא שדבר בהווה, אבל אין שייך האי לשון הווה לתרץ לשון יתור. אך זאת קשה לי טובא דאיתא במשנה ס"פ אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה ולפריקה לחסימה לכלאים ולשבת כו', וקשה למה לא נקט התנא דין נגיחת השור דכתיב כי יגח שור איש כו' דהיינו נמי אחד שור ואחד שאר בהמה כמו שפירש"י לעיל ולכל הפחות היה לו למנקט נגיחה במקום נפילה לבור כי הוא מוקדם לו בפסוק, וקושיא זו צריכה רבא לפרוקי כי רבה היא. ונ"ל לתרץ דבאמת כיון שנכתב בבור דה"ה כל בהמה ממילא הוי כן גם בדין נגיחת השור דהא גמרינן מהדדי בשאר מילי כדאיתא ריש ב"ק בפשט דתחת נתינה ישלם כסף דפירש"י וגמרי מבור כו' וא"ל דהיה לו לתנא למיחשב כאן לענין ה"ה כל בהמה נגיחת השור במקום נפילת הבור דהא בנגיחה יש לימוד מג"ש דשבת דה"ה כל בהמה נ"ל זה דהו"א דבבור לא אמרינן עופות מכח כלל ופרט כדאיתא שם בגמרא דהוה כעין הפרט וא"כ גם בנגיחה ה"א דדוקא שור ולא עופות ע"כ קמ"ל דבבור יש לימוד מפסוק ישיב לבעליו דהיינו כל דאית ליה בעלים ממילא נתחזקה הג"ש כמו שזכרנו לעיל, א"כ ה"ה לענין נגיחה אמרינן כן ומש"ה לא הוצרך התנא להזכיר נגיחה לענין זה (זה תירוץ חריף ונכון בס"ד):

שור ולא אדם. כתב הרא"ם וז"ל לאו משום דבר דעה הוא ואיבעי ליה לעיוני ולמיזל דהא אף בבן ובת דלאו בני דעה נינהו פטור כו' אלא גזירת הכתוב היא שור ולא אדם ואפי' אינן בני דעה ואפילו סומא או שנפל בלילה דדוקא גבי בהמה בעינן שתהא קטנה או חרשת או סומא או שנפלה בלילה אז חייב בעל הבור כדתנן כו' אבל אם היתה פיקחת ונפלה ביום פטור, שזהו כמו אונס הוא שדרך הבהמות לסור מן המכשולות ואיבעי לה לעיוני ומיזל, אבל באדם בכל אופן פטור דאל"כ מיעוטא דשור ולא אדם ל"ל עכ"ל. ודברים אין להם הבנה דשור נכתב בהדיא לחיוב אמרינן דדוקא שור שהוא חש"ו חייב, אבל שור פקח פטור מכח הטעם דאיבעי ליה לעיוני ולא אמרינן גזירת הכתוב הוא ואין חילוק ובלא אדם שאינו אלא דיוק נימא דגזירת הכתוב הוא ואין בו חילוק, בודאי דברים אלו אינם נכונים. אלא העיקר דאין לנו שום חיוב או פטור מכח סברא כל שאין ראייה מן התורה אלא ודאי דהא דבשור יש חילוק יש ע"ז ראייה מדכתב רחמנא בעל הבור והיינו בעל התקלה כדפירש"י אחר זה וכיון דתלתה התורה בבעל התקלה מכלל כל שאינו בעל התקלה דהיינו שור שהוא פקח דאין התקלה אלא על בעל הבור והוא מעצמו לא עיין שפיר, ונפל פטור וכיון דיש חילוק בין בעל התקלה או לא ממילא באדם דהואנתמעט אפי' אדם שהוא אינו בר דעה ובעל הבור הוא בעל התקלה אפ"ה פטור מגזירת הכתוב דבזה לא נלך בתר הטעם כמו בשור:

חמור ולא כלים. במשנה פרק הפרה איתא נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים לא נקט התנא פטור דכלים אלא בשור וחמור לא באדם משום דכיון שעל נזקי האדם עצמו הנופל שם פטור היאך יתחייב על כלים שעמו וא"כ לא יכתוב אלא שור לחוד דמסתבר דבא למעט אדם שכן הוא בעל חיים דכוותיה כדפירש"י בגמרא (דף נ"ד) ואנא ידענא דפטור על הכלים שעליו דלא יהיה עדיף מה שעליו מהוא עצמו אלא ודאי דקאי על כלים שעל השור דעליהם פטורים אע"פ שעל השור עצמו חייב. והרא"ם כתב דמש"ה לא נקט באדם וכלים שעליו דהא אפילו שור שחייבה עליו תורה אם דחפו אדם לבור פטור בעל הבור ואפילו שור שדחף חבירו כדתנן פרק הפרה ואף ר' נתן דס"ל בשור שדחף חבירו בעל הבור משלם מחצה ובעל השור מחצה ה"מ בשור לחבירו שדרך השורים לדחוף זא"ז הו"ל לבעל הבור לאסוקי על דעתיה שלא תבא תקלה על ידו, אבל אדם שדחף השור הדוחף חייב בכולו ובעל הבור פטור משום דזה אינו מצוי והוה כאונס כמו בהמה פקחית שנבלה ביום עכ"ל. חוץ מכבודו לא עיין בגמרא, דמ"ש אם אדם דחף השור לבור פטור בעל הבור זה אינו דהא איתא בפרק הפרה (דף נ"ג) אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין ניזקין כולן חייבים פירוש בעל הבור והאדם ובעל השור הרי בהדיא דלא מהני לבעל הבור אונס הזה מה שדחפו האדם וחייב בעל הבור והיינו אם דחפו האדם שלא בכוונה דאי בכוונה פטור בעל הבור כמ"ש התוס' שם ומדמים דבר זה למשים טליתו של חבירו באש של חבירו וכי יתחייב בעל האש. גם מה שדימה הרא"ם זה שאדם נפל ונשברו כלים שעליו לדוחף השור לבור אין זה ענין לזה דשם הוה האדם מזיק ובזה פליגי ר' נתן ורבנן, אבל כאן האדם ניזק עם כלים שעליו אין לומר בזה דין דר' נתן ורבנן: